הנקה ופיט - ספור של חברות אמיצה ג'-ד'

עוגנים של ביטחון

הנקה ופיט מיועד לילדי כיתות ג'–ד'. בכיתות אלו אנו מרחיבים את המעגל הספירלי ועוברים מעיסוק ביחיד בתקופת השואה ללימוד על המשפחה בתקופה זו. ההתרכזות בעולמה של המשפחה מאפשרת לנו לעסוק במסגרת אנושית שמוכרת לתלמידים ושכלפיה הם יכולים לחוש אמפתיה. דיון בנושא מאפשר לנו לעסוק בקשיים שבפניהם ניצבו משפחות בתקופה משברית זו לצד עוגנים נפשיים מתאימים, ואף להכיר לתלמידים מגוון רחב של דמויות ואת מארג היחסים שביניהן. לימוד נושא השואה בכיתות הצעירות מחייב רגישות רבה והיכרות עמוקה עם תלמידי הכיתה, ולכן חשוב מאוד לעסוק בנושא זה תוך נתינת עוגנים חזקים ובטוחים לילדים, כפי שיפורטו להלן:

1. המסגרת הסיפורית של הנקה ופיט משמשת עוגן חשוב עבור התלמידים בלימוד קורותיה של הנקה ומשפחתה בתקופת השואה, ולכן יש לשמור על המבנה הסיפורי.
2. אנו ממליצים שלא לתת לתלמידים לקרוא את הספר באופן חופשי. חשוב שהמורה יקריא כל פרק בקול רם. הקראת הספר על ידי המורה מהווה עוגן של ביטחון עבור התלמידים. המורה הוא זה ששולט בסיפור, הוא בוחר את הדגשים במהלך קריאת הפרק והוא זה שמחליט, במידה שהוא מרגיש שקשה לתלמידים, לדלג על קטעים ממנו. בסיום הקראת הפרק ולאחר שהילדים עטופים ומוגנים, ניתן לנתח אירועים בסיפור, לעסוק בנושאים המרכזיים שבו ולחשוף מושגים היסטוריים בעדינות וברגישות.
3. במהלך הסיפור הילדים נחשפים למושגים היסטוריים שונים כגון מלחמה, היטלר, מחנה עבודה, חיילים גרמנים, מחבוא, הצלה, האפלה, חסידי אומות העולם, שחרור ובניית חיים מחדש. חשוב לזכור שניתן לחשוף ילדים בגיל זה למושגים היסטוריים ברגישות ובשטחיות, אך אסור ללמד אותם במנותק מהסיפור שעוטף אותם. צריך ללמד את המושג תוך כדי שיחה מגוננת שסובבת סביב הנקה ומשפחת מציליה, כפי שנראה בהמשך.
4. אנו ממליצים לעשות שימוש רב באיורים שמופיעים במהלך הספר. דרכם ניתן לשוחח עם התלמידים על הסצינות השונות שמתוארות בספר, על אירועים שהנקה עוברת, על קשריה האמיצים עם פיט ועל תמונת חייה בשנים אלה. הציורים מצליחים להעביר מסרים אופטימיים שיש בהם לחזק את התלמידים לאורך הסיפור כולו.
5. זיכרונות מבית הוריה של הנקה משמשים עבורה עוגנים של ביטחון. בכל פעם שהנקה מרגישה שהיא חשופה לסכנה היא שבה ונזכרת באנקדוטה מבית הוריה ושואבת ממנה ביטחון וכוח. אולם גם במהלך אירועים שמחים שהיא חווה בבית משפחתה של פיט היא שבה ונזכרת בהוריה. היא מנסה בכל כוחה לשמר את תמונתם ואופיים כדי שהם לא ייעלמו לה, כפי שנראה בהמשך.
6. דודה מארי, חברת משפחתה של הנקה, מהווה מקור לכוח ולנחמה. היא משמשת דמות של עוגן נפשי ופיזי, והיא זו שמקשרת בן הנקה לבין חייה הקודמים ובינה ובין הוריה שנמצאים במחבוא בכפר מחוץ לאמסטרדם. הנקה יודעת שדודה מארי תעמוד לצִדה בשעת סכנה, תגן עליה ותשמור עליה מפני הרע, עד כדי כך שהנקה מדמה את ידה של מארי לחוף מבטחים מוגן ושומר:

   הנקה חשבה הלואי והיתה יכולה לשבת בתוך היד הזאת^[1],

   ובמקום אחר היא חושבת:

   הלואי ונמשיך לרכוב כך לנצח, רק אני והדודה מארי^[2].

7. לא בכדי נקרא הספר הנקה ופיט – ספור של חברות אמיצה. הספר עוסק באופן עמוק ורב משמעות בקשר החברות האמיץ שנרקם בין שתי הבנות בתקופה קשה זו. פיט משמשת עבור הנקה עוגן של ביטחון בדמות אחות גדולה, אוהבת ודואגת. ברגישותה הרבה מבינה פיט, ילדה בת שש בסך הכול, שהנקה עברה חיים קשים ושיש לתת לה זמן להרגיש בנוח ולתת בה אמון. אם בהתחלה היא מסתכלת עליה כעל ילדה מוזרה, במשך הזמן היא מבינה שהנקה מסתירה סוד גדול וקשה. בשלב זה היא לוקחת על עצמה תפקיד מגונן ושומר. הנקה בתמורה מרגישה בטוחה מספיק לספר לה את סודה הגדול, סוד יהדותה:
   הנקה ופיט

   פיט קפצה מהמיטה של הנקה, וללא מילים נגשה למיטתה וחזרה עם בוב'לה והגישה אותה להנקה... היא ספרה לפיט על הלילה ההוא שבו דודה מארי, שהיא בעצם לא ממש דודה אלא חברה טובה של סבתא שלה, דפקה על דלת ביתם... ואז שמעתי אותה מספרת לאמא ואבא שלי: 'מחר יגיעו הגרמנים לקחת את כל היהודים בשכונה... הנקה לא תוכל להסתתר אתכם שם, זה יהיה מסוכן מדי עבור כולכם'. הנקה דברה ופיט הקשיבה ולא הוציאה מילה. היא הבינה שזה לא הזמן לשאול שאלות....

   מעבר לסיפור הפרידה מההורים, קיים גם הפחד הגדול שהנקה שכחה אותם. היא בוטחת בפיט וחולקת אתה גם את חששותיה הגדולים ביותר:

   את יודעת, פיט, אני עוצמת עינים ולא מצליחה לראות את אמא שלי, ופעם דוקא הייתי יכולה^[3].

   פיט מעודדת את חברתה-אחותה ומבטיחה לה שאחרי המלחמה הכול יסתדר.
8. חפצים כעוגן של ביטחון: לצד דודה מארי משמשים המזלג והכפית שהנקה הביאה מבית הוריה עוגן של ביטחון. הם מסמלים עבורה את חייה הקודמים, זיכרונות ילדות ואת כל מה שאבד. אוכל מהווה עבור אנשים רבים זיכרון של בית ונחמה. הכפית והמזלג, כלי המטבח הקטנים שלה, הם כל עולמה במציאות חייה העכשוויים של מנוסה תמידית ללא הורים. חפצים אלה מוזכרים כמה פעמים, ובכל פעם לאור סכנה שעתידה להתרחש ולאור פרידה מבית מסתור אחר:

   1. ביד אחת החזיקה את ידה של דודה מארי ובידה השניה אחזה בחוזקה במזלג ובכפית הצבעוניים שלה, שאותם לקחה לכל מקום.^[4]
   2. האשה ראתה את הכפית והמזלג הצבעוניים שהנקה החזיקה בידה. 'אולי תשימי אותם במגרה שבמטבח, יחד עם שאר הסכו"ם של הבית?' היא הציעה. הנקה הנידה בראשה. הרי אלה הכפית והמזלג שלה. היא המשיכה לאחוז בהם, וישבה כך, זקופה ודרוכה, וראתה את הדלת נסגרת אחרי דודה מארי.^[5]
   3. 'מצאתי משפחה שיכולה לשמור עליך יום או יומים עד שנמצא מקום חדש עבורך', אמרה לה דודה מארי. הנקה לא ענתה ורק רצה מהר למטה שלה. מתחת לכרית היו הכפית והמזלג. היא הוציאה אותם והחזיקה אותם חזק חזק.^[6]
   4. דודה מארי נשקה אותה על מצחה לשלום. הנקה טמנה את הכפית והמזלג הצבעוניים עמוק מתחת לכרית, שאפה את הריח המתוק ועצמה עיניים.^[7]
   5. היא עמדה להתיישב לשולחן אבל לפתע רצה בחזרה לחדר. אמא של פיט ופיט הביטו זו בזו בתהיה. אבל הנקה חזרה מיד ובידה הכפית והמזלג הצבעוניים. פיט ואמה חייכו זו לזו.^[8]

החיים לפני המלחמה

הנקה נולדה בשנת 1939 להורים יהודיים בעלי חנות נעליים. להוריה לא הייתה זיקה עמוקה ליהדות ואורח חייהם היה חילוני. חשוב לשאוב מתוך הספר את זיכרונות הילדות המוקדמים וללמד דרכם את התלמידים על חייה של הנקה לפני המלחמה. יש להשתמש בתצלומי ילדותה המוקדמת לבד ובחיק הוריה. זיכרונות אלה משמשים עוגן של ביטחון אל מול אירועים שהיא חווה ופחדים שהיא חשה. שימו לב, היות שהנקה הייתה ילדה קטנה עם המעבר לבתי מסתור (גיל 3) אין היא זוכרת הרבה וזיכרונותיה קשורים לריחות ולתכונות אופי של הוריה, כריח הסיגר של אביה שאפיין אותו בעיניה, נשיקותיה של האם וחוויית הכנת הפנקייק בביתה שהפיץ ריח נהדר של מתיקות. דרך הריח, ריח ביתה, היא חווה את החיים שלפני.

זיכרונות מוקדמים

למרות החשכה זהתה הנקה את פונדל פארק כשהן חלפו על פניו. בפארק הזה הייתה רוכבת בשבת בבוקר עם אמא ואבא. 'הנה פה היינו עוצרים להאכיל את הברווזים בלחם היבש שנשאר מכל השבוע'....^[9]

ברחוב שבו גרה עם אמא ואבא שלה היו כמה ילדות גדולות שאהבו לשחק אתה. הן היו משחקות במחבואים ובתופסת ותמיד היו מותרות לה כי היא הייתה הילדה הקטנה של הרחוב.^[10]

'אבא תמיד אומר שחשוב שלאשה יהיו נעלים יפות', היא נזכרה. לאמא ואבא של הנקה הייתה חנות נעלים ברחוב בטהובן. לפני המלחמה ולפני ההתחבאויות בבתים אחרים היתה הנקה מבקרת בחנות ואבא היה מרים אותה גבוה ומושיב אותה על הדלפק ליד הקופה. בצלוחית קטנה על הדלפק היו תמיד סוכריות מתוקות, סוכריות חמאה עטופות בניר מרשרש שקוף עם כוכבים. ^[11]

...את הריח של אבא היה לה קל יותר לזכור. אבא עשן תמיד סיגר עם ריח חזק ומתקתק. אבל הריח של אמא, מה הריח של אמא? הנקה עצמה עינים וניסתה לדמיין את אמא רוכנת לעברה ונושקת לה, כפי שתמיד נשקה לה לפני שנרדמה – נשיקה על המצח, נשיקה על האף ונשיקה על כל עפעף.... ^[14]

כיבוש הולנד על ידי הגרמנים והחיים במחבוא

הנקה עוברת כמה בתי מסתור עד שהיא מגיעה לביתה של פיט. בבית מסתור אחד היא שוהה בחברת ילד יהודי נוסף, פיטר. לאחר שהוא נעלם, היא נאלצת לנדוד למסתור הבא. בבית זה היא מוצאת זוג מצילים שאוהבים אותה ודואגים לה. הם מנסים לתת לה תחושה של בית. הנקה מרגישה נוח אצלם וכילדת מסתור שתלויה בטוב לבם של מציליה היא מנסה לשעשע אותם עם שיר מצחיק שהיא זכרה מבית הוריה^[15]. גם בביתם אורבת הסכנה והנקה נודדת לביתה של פיט. שהות של ימים ספורים הפכה לשלוש שנות חיים בבית זה, עד לשחרור ולמפגש החוזר עם הוריה. משפחתה של הנקה נאלצה לעמוד בפני אחת הדילמות הקשות ביותר בתקופת השואה, היא דילמת הפרידה. בניגוד לעולם נורמלי שבו התא המשפחתי מתלכד עוד יותר בעת צרה מתוך אינסטינקט קיומי, הרי שבשנים אלה פעמים רבות ההצלה הייתה תלויה דווקא בפרידה. הוריה של הנקה מפקידים אותה בידי דודה מארי מתוך תקווה שהם ישובו וייפגשו לאחר המלחמה.

מושגים היסטוריים שמופיעים בספר: מלחמה, היטלר, עוצר, הפצצות והאפלה, מסתור, חסידי אומות העולם ומחנות עבודה.

הנקה חיה את מרבית שנותיה תחת כיבוש גרמני בקרב סוגים שונים של חסידי אומות העולם לתקופות קצרות וארוכות. ספר זה מאפשר עיסוק בתפקידם של חסידי אומות העולם בהצלת יהודים בתקופת השואה. עיסוק בנושא זה מהווה עוגן של ביטחון ומאפשר לתלמידים לדון בשאלות של עזרה הדדית והושטת יד בעת צרה. אולם חשוב מאוד לשוחח עם התלמידים על המאמצים שנדרשו במעשה ההצלה דווקא מנקודת מבטם של חסידי אומות העולם: חיי היומיום של המצילים שהשתנו לבלי הכר, הקרבתם מחויבת המציאות והסכנה שריחפה מעל ראשם כל העת.

כדאי לשוחח עם התלמידים על הדרכים השונות שבהן ניסו בני משפחת פרימובאיס לתת להנקה תחושה של בית. הוריה של פיט ידעו בחושיהם הבריאים שהנקה נודדת ממקום מסתור אחד למשנהו וזקוקה לחום ולאהבה. למחרת בואה האם מכינה ארוחת פנקייקים בתנאים הקשים של צמצום ומצוקה שכפתה המלחמה. בהמשך היא עורכת פיקניק ביתי שמנסה לדמות פיקניק אמִתי על ריחותיו, נופיו ומשחקיו. האב, שהיה נגר במקצועו, בנה להנקה ופיט מטבח צעצוע מעץ והאם מילאה אותו בכלי מטבח קטנים מחרסינה. בני הזוג פרימובאיס הבינו שבמציאות חיים חדשה זו, שבה אסור היה לפיט להביא חברות הביתה, צריך היה למלא את עולמן של השתיים במשך שעות היום בעניין ובהנאה. על אף אהבתם הרבה של בני הזוג להנקה, הם הבינו את תפקידם וידעו שהיא נמצאת אצלם למשמרת עד שהוריה ישובו בתום המלחמה לקחת אותה, ולכן, במהלך הפיקניק כשהנקה מכנה אותם "אבא" ו"אמא", אמא של פיט מסבירה לה מתוך גדלות נפש כי הם אינם הוריה:

יש לך אבא ואמא שאוהבים אותך וכשהמלחמה הארורה תסתיים הם יבואו לקחת אותך. את לא יכולה לקרוא לי אמא, את יכולה לקרוא לנו דוד ודודה, אם את רוצה^[16].

בני הזוג גידלו את הנקה כבתם אולם הבינו שהיא פיקדון בזמן צרה. דוד ודודה אינם אמא ואבא אך הם בני משפחה, ודבריה של האם משקפים אקט חינוכי רב חשיבות. רגעי השיא במסירות הנפש שגילו הוריה של פיט באים לידי ביטוי יותר מכול בתקופת מחלתה של הנקה. היא שוכבת קודחת, מצויה בסכנת חיים, והוריה של פיט, שמטפלים בה באהבה ובדאגה, מבינים שכדי להצילה עליהם לסכן את חייהם ואת חיי פיט ולשתף במעשה ההצלה רופא. אדם זר, שלא ידוע מה טיבו ומה יעשה עם המידע שבידיו.

חשוב לשוחח עם התלמידים על הקשר המיוחד שנוצר בין פיט והנקה, קשר שחצה שנים וגבולות. פיט קיבלה את הנקה כבר למן ההתחלה כאחות קטנה אשר לה ייחלה זמן רב:

בכל פעם שהיו שומעות את החיילים הגרמנים ברחוב היתה הנקה רצה ומתחבאת בתוך הארון. פיט הייתה יושבת ליד הארון ושרה להנקה שירים ומספרת לה סיפורים כדי שלא תפחד^[17],

ובמקום אחר:

פיט חלמה תמיד שתהיה לה אחות קטנה שתוכל לשחק אתה בבובות. כשאמא ואבא סיפרו לה שילדה קטנה תבוא להתארח בביתם, היא כל כך שמחה. היא רצתה לספר לכל החברות שלה מהרחוב, אבל ידעה שהיא חייבת לשמור את זה בסוד^[18].

קריאת הסיפור ודמותה המיוחדת של פיט מאפשרים לנו לשער שילדה זו ספגה מהוריה ערכים מוסריים שהיוו את הבסיס להתנהגותה בכל שלוש השנים שבהן גרה הנקה בביתה. היא למדה להבין את מצוקותיה של הנקה ואת פחדיה, הרגיעה אותה ושמרה בסוד את דבר הימצאותה בבית הוריה. אחריות זו מנעה ממנה להביא חברות הביתה והפכה אותה לשותפה מלאה במעשה ההצלה.

חייה המלאים של הנקה בבית משפחת פרימובאיס במהלך שלוש השנים, מ-1942 ועד לשחרור בשנת 1945, מאפשרים לשוחח על חיי יומיום במחבוא: תנאים, סכנות, מארג היחסים שבין המצילים לניצולים, רגעי פחד ורגעי חסד.

סיום המלחמה, שיקום ובניית חיים

הפרק שמתאר את סיום המלחמה אינו קל. הוא מתאר את הפרידה הקשה מפיט ומהוריה, את החששות לקראת עזיבת בית משפחת פרימוויס ואת המפגש המחודש עם ההורים, שהפכו לשני אנשים זרים במהלך השנים:

הנקה ישבה ליד החלון בצפיה. היא נסתה לדמיין כיצד הם נראים ולא הצליחה. שתי דמויות התקרבו מקצה הרחוב. אשה עם רגלים דקות ואיש בחליפה עבה.

הנקה מנסה למצוא מראה מוכר בדמויות הזרות המתקרבות ומשהו שייתן לה תחושת ביטחון: הם התקרבו והנקה ראתה את החיוך שעל פניה של האשה.

הם התקרבו עוד והנקה ראתה את עיניו הטובות של האיש. אלו אבא ואמא שלה היא חשבה, הם חזרו אליה. לבה הלם בחוזקה.

תחושת הבית שבה ועולה בדמות הריח המוכר שאפיין את אביה, שמאפשר לה לשוב ולהרגיש בטוחה אתו:

הנקה הרגישה את חום גופו. ריח רחוק ומוכר עלה באפה, ריח הסיגר שדבק בבגדיו. גם האשה נגשה וחבקה אותה... עיניה של הנקה היו נשואות לאמא של פיט...^[19].

קשיי החזרה לחיים עולים בפסקה זו במלוא כוחם. הנקה חשה בבית משפחתה של פיט כבביתה שלה ונאחזת במלוא הכוח במקום הבטוח הזה. הוריה של הנקה מצאו את הדרך שתאפשר להנקה להתנתק מהבית שהכירה מחצית חייה ולחזור ולבנות את ביתה-ביתם מחדש: היא ופיט ישנו זו אצל זו במהלך השנים הבאות וכך שמרו על קשר החברות ביניהן. הנקה גדלה, למדה עבודה סוציאלית והתמחתה במציאת משפחות אומנה לילדים בהולנד ולאחר מכן, עם עלייתה ארצה, גם בארץ. היא נישאה, ילדה ארבעה ילדים ושמרה כל אותן שנים על הקשר עם פיט. בני הזוג פרימובאיס הוכרו כחסידי אומות העולם ועץ ניטע על שמם ביד ושם שבירושלים.

תצלומים

הצעה לפעילות מסכמת

אנו ממליצים לסיים את לימוד הספר בפעילות יצירתית סביב אירועים ומצבים בחייה של הנקה:

1. ציור או פיסול של סצינה אחת מתוך הקיימות בספר המתארת במה העסיקו הנקה ופיט את עצמן במהלך תקופה זו.
2. יצירת ציור המתאר כיצד עזרו השתיים זו לזו להירגע מפחדים ומקשיים.
3. יצירת ציור שמנציח את רגע המפגש בין פיט ובין הוריה לאחר המלחמה.
4. כל קבוצת תלמידים תיצור אלבום תמונות שמבוסס על תצלומיה של חנה ומתאר תקופות שונות בחייה לפני המלחמה, במהלכה ולאחריה. ניתן להוסיף ליד כל תמונה טקסט קצר או ציור.
5. ניתן לשוחח עם התלמידים על משמעות המושג "חברות" ועל המרכיבים השונים שלו: מתי חברות אמיֵתית באה לידי ביטוי, באילו מצבים אדם נדרש לחבר, מה משמעות הביטוי "חבר לעת צרה".

---

1. רן כהן אהרונוב, הנקה ופיט ספור של חברות אמיצה, כתר ספרים (2005) בע"מ, ישראל 2013, עמ' 12.
2. שם, עמ' 18.
3. שם, עמ' 41-42.
4. שם, עמ' 11.
5. שם, עמ' 14.
6. שם, עמ' 16.
7. שם, עמ' 22.
8. שם, עמ' 25.
9. שם, עמ' 18.
10. שם, עמ' 19.
11. שם, עמ' 21.
12. שם, עמ' 24.
13. שם, עמ' 27.
14. שם, עמ' 31.
15. שם, עמ' 15.
16. שם, עמ' 36.
17. שם, עמ' 39.
18. שם, עמ' 28.
19. שם, עמ' 63-64.

הנקה ופיט

עם התגברות סכנת הגירוש בשנת 1942, ובעזרת חברתה של הסבתא, מארי סימונס, הוחלט למצוא לחנה ולהוריה מקומות מסתור. ערב כניסתם למסתור התפרצו גרמנים לבית המשפחה והחרימו את המדליות והגביעים שבהם זכתה האם. בשל גילה הצעיר של חנה, והחשש מפני הלשנה, הוחלט שחנה, שהייתה אז בת שלוש, תוסתר בנפרד מהוריה. ההורים הסתתרו במשך כל שנות המלחמה בכפר פייפהאוזן שהיה בסמוך לאמסטרדם והיו בו חמישה בתים בלבד. הם לא יצאו מהבית, ורוב הזמן נאלצו לשהות בחדר אחד. מציליהם קיבלו כסף בתמורה להצלת ההורים ולכן לא הוכרו כחסידי אומות העולם. חנה, ששם החיבה שלה היה הנקה, נדדה בין ארבע משפחות הולנדיות שהסתירו אותה לתקופות שונות בבתיהן. באחרונה שבהן, משפחת פרימובאיס, הסתתרה חנה כשלוש שנים עד לשחרור הולנד. החלטתם של וים וסופי פרימובאיס להסתיר את חנה הייתה החלטה ספונטנית שהמניע העיקרי שלה היה הרצון להושיט יד לילדה קטנה בעת צרה. אחותה של סופי, שגרה באותו בניין, וסבתהּ של פיט, היו שותפות במעשה ההצלה.

דודה מארי, הלוא היא מארי סימונס, דאגה לחנה ושמרה על קשר עמה לאורך התקופה כולה. היא זו שמצאה את בתי המסתור, דאגה להעבירה אליהם והיא זו שעדכנה את הוריה לגבי מצבה.

לוים ולסופי פרימובאיס הייתה בת יחידה בת שש בשם פיטיה (פיט). וים היה נגר וסופי הייתה עקרת בית. לאחר שוים נשלח למחנה עבודה ועול הפרנסה הוטל על סופי היא עבדה כמזכירה כדי לפרנס את פיט וחנה. סבא וסבתא של חנה מצד אמה הסתתרו במחבוא בבית הולנדים בסמוך לבית משפחת פרימובאיס, אולם בשל החשש מהלשנה לא היה באפשרותם לראות את חנה. עם שחרור הולנד שבה משפחת דה בוק והתאחדה. בתחילה התגוררה חנה עם הוריה בביתה של מארי סימונס (דודה מארי), אולם עם הזמן פתח האב מחדש חנות נעליים והמשפחה עברה לדירה משלה. אליהם הצטרף בן דודה של חנה, ז'אק דוד אנדרה חוקס, שאמו (דודתה של חנה מצד אביה) ואביו נספו באושוויץ. בן הדוד אומץ על ידם וגדל בביתם כבן.

חנה למדה באמסטרדם עבודה סוציאלית ובמהלך עבודתה הייתה אחראית על משפחות אומנה. היא עלתה לישראל בשנת 1964 ושנה לאחר מכן נישאה לאפרים כהן אהרונוב ז"ל, שהיה לימים מנהל מחלקת הטקסים של עיריית ירושלים. לחנה ולאפרים ז"ל נולדו ארבעה ילדים – עדילה, רן, נרי ויאיר ולהם עשרה נכדים. חנה עבדה בארץ כעובדת סוציאלית עם נוער במצוקה ועם קשישים בבית אבות.

רן כהן אהרונוב

רן, בנה של חנה ומחבר הספר הנקה ופיט, הוא סופר, איש חינוך ומנהל תחום הגיל הרך במכון לחינוך דמוקרטי. הוא מלמד בסמינר הקיבוצים ובמכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין בירושלים. רן חיבר כמה ספרי ילדים ופעוטות, בהם "יש לי יומולדת", "מיצי", "זה שלי".