להיות בודד בכיכר השוק - חסידי אומות העולם י"א-י"ב

למורה

מטרת דיון הפתיחה להסב את תשומת לבם של התלמידים לחשיבות העקרונית של מחשבה אינדיבידואליסטית בתוך מציאויות משתנות ונורמות חברתיות תלויות זמן ומקום. "להיות כפוף אבל זקוף": האדם ששומר על ערכיו ואינו מוותר על מידותיו המוסריות יכול להידמות לאדם כפוף מול ההמון שאינו חושב כמוהו ונוהג אחרת ממנו, אך עצם העמידה לאורך זמן והיכולת לשמור על עמדה מוסרית מותירה את אותו האדם זקוף קומה. אצל רבים מחסידי אומות העולם כפיפות הקומה באה לידי ביטוי גם בתקופה שלאחר המלחמה, כאשר אנשים אלה בחרו לשמור על פרטיותם ולא חשו שמעשיהם יוצאי הדופן הפכו אותם לאנשים הראויים לתהילה.

הזעקה בדממה מסמלת איזה מהלך פנימי של האדם עם עצמו - זעקתו אינה נשמעת כלפי חוץ, אך הוא מרגיש אותה ביתר שאת. משמעותה גדולה שכן היא בעלת פוטנציאל לשבור את הדממה ששולטת בכל. התהליך מגיע לשיאו כאשר אותו אדם מחצין בפני כל את היותו יחיד, אינדיבידואל.

"בודד בכיכר השוק": כיכר השוק מסמלת את ההמון המתגודד. אותו אדם שחש כי הוא בודד בכיכר לוקח על עצמו תפקיד מרכזי בהיסטוריה, לאו דווקא כזה שיבלוט מיד או שיצליח לקבץ סביבו אוהדים, אבל כזה שישמר לעתיד את ערכיו המוסריים ויותיר את החברה שלאחר המבול עם בסיס איתן להתחלה חדשה.

היכולת המופלאה של חסידי אומות העולם לבחור בטוב, במעשה המוסרי, מסמלת את בסיס האנושות, את הרשות לבחור הנתונה בידי האדם. בהתנהלותם של חסידי אומות העולם בא לידי ביטוי תהליך יום-יומי של בחירה ושל מאבק נגד הזרם.

למורה

סיום העבודה בקבוצות מאפשר לנו להתמקד במפעלם של חסידי אומות העולם בשני מישורים. במישור האחד, קריאה ולימוד של תיאור היסטורי יחיד מתוך מאגר סיפורים של מצילי יהודים בתקופת השואה מחדדים לפנינו את הבחירה של הפרט, את תפיסת עולמו של הפרט ועד כמה פעל כאינדיבידואל שאינו משקף תופעה חברתית. במישור השני, המקביל, יש מן המשותף לאותם מצילי יהודים, אף על פי שפעלו במקומות שונים ומרוחקים זה מזה, שמניעיהם היו שונים, שמידת ההיכרות שלהם עם היהודים הייתה שונה וכו'. ישנו ערך חינוכי רב במציאת הקווים המשותפים למצילים השונים. אותם מצילי אדם בתקופת השואה ראו לנגד עיניהם בני אדם במשך כל התקופה. הרצון להציל, בין אם מניעיו היו נוצריים או מתוך כעס והתנגדות לשלטון, בשל היכרות מוקדמת או הודות למוסריות גבוהה, התנגש תמיד עם הסיכון וההקרבה הקיצוניים שנדרשו כדי לפעול על פי אמות המידה הללו. שלא כסובבים אותם, מצילים אלה ראו ביהודים בני אדם וראו עצמם בעלי מחויבות מוסרית כלפיהם.

פעילות הסיכום תתמקד באותה מחויבות מוסרית שחשו אותם אנשים כאשר התבוננו בפניהם של היהודים. תחושה זו תורגמה לפעולה, לעתים אינסטינקטיבית שרק לאחר זמן קיבלה הכרעה מוסרית, פעולה שביטאה אז ומבטאת עבורנו היום את הקשר הבלתי אמצעי, ההכרחי והמוסרי שבין אדם לחברו.

למורה

בשיעור זה, העוסק בסיפוריהם של חסידי אומות העולם, עמדנו על מעשיהם הייחודיים והמוסריים ביותר של קומץ אנשים בתקופה שבה שררה נורמה של אדישות ורצח. הסיפורים מתמקדים בשוני שבין איש למשנהו ומדגישים עד כמה לא ניתן לראות באותם חסידי אומות העולם מקשה אחת שמעשיה צפויים מראש על פי מבנה אישיות מולד כלשהו, אלא ההפך הוא הנכון: הנסיבות הייחודיות, האתגרים הספציפיים, הסביבה המסוימת, מקורות התמיכה והעוזרים שנקרו בדרך התוו לא פעם את הדרך הלא סלולה לעבר ניסיון ההצלה. עם זאת קשה להתעלם מהפער הגדול שהיה בין מיליוני בני האדם האדישים למצוקתו של האחר לבין המסוגלות של אותם בודדים לשמוע, לראות ולחוש את הכאב של היהודים. מה עומד בבסיס שוני זה? זוהי שאלה פתוחה שאי אפשר לענות עליה תשובה חד משמעית. מטרת הדיון המסכם להיעזר בחשיבה של הפילוסופיה היהודית שרואה בפניו של האחר את אחת מנקודות ההשקה המרכזיות שבין אדם לרעהו. הקשר בין אנשים מעבר לשפה, לתרבות ולעזרים אחרים של תקשורת בין-אישית, בסיסו ביכולתנו המולדת לראות, להתבונן, להסתכל בפניו של האחר ולהבין מהם, ללא מילים, את מצבו הפנימי הנפשי של העומד מולנו. אם אדם צוחק לעברנו ועיניו צוחקות אנו מסיקים שטוב לו, ולעומתו אדם הבוכה ופניו נפולים מעיד לפנינו על מצבו הרע. נוסף על אלה ניתנים לנו בשפה האנושית האוניברסלית סממני מצב רבים: פחד נראה בפנים, חרדה נצפית מבעד לעיניים, התרגשות, סיפוק, אי ודאות, התענגות ורגשות רבים אחרים מדברים אלינו מפניו של האחר. האחריות המוטלת עלינו כמתבוננים היא חד משמעית: תגובה ראויה. ראויה תהיה תגובה הנוגעת באופן ישיר למצב ולא מתעלמת ממנו או מנסה לטעון שהוא אחר מזה שנראה. מעטים היו אלה שראו את פניהם של היהודים בזמן זה. רבים לא ראו עוד את מבטם האנושי של היהודים. מתי מעט היו אלו שמתוך מבטם העגום של היהודים יצאה אליהם קריאה מוסרית.

למורה

בשיר זה הועמדו שתי דמויות זו מול זו כשביניהן השתקפות והדדיות מחיה ממש. עצם קיומו של האחד, על מאפייניו ובראשם הפנים והבעתם, תלוי בהתבוננות של האחר. נדמה כי עולה מהשיר איזו תפיסה עקרונית שקיומו של האחד ללא האחר מבטלת את קיום השניים. לפיכך הקיום האנושי מחייב את אותה הדדיות בין-אישית ואת אותו דיאלוג, שהוא לאו דווקא מילולי, בין אנשים. המחויבות הבסיסית העומדת במרכז הדיון היא לקרוא את פניו של האחר, מחויבות שאינה תמיד קלה לביצוע ולעתים דורשת רבות מהמתבונן. מה המשמעות של קיום שאינו בנוכחות של האחר? מה משמעותה של הבעת פנים שאינה מתורגמת על ידי מתבונן אחר? מה משמעות הדיבור, השימוש בהברות, בהוצאת הגה או צליל מביע מבלי שאדם אחר שומע ומגיב? למעשה שיר זה, המשתמש במושגי יסוד, בצמצום לשוני ובשימוש חוזר במילות מפתח, מציג את המציאות האנושית כתלויה כל כולה בהשתקפות ובתרגום של אדם לרעהו.

השיר פותח בבית המעמיד את פניו של האחר למול פניו של הדובר. הפנים האלה שרואה הדובר "יפים" בעיניו. אילו לא היה מביט ומתרגם את אותו מבט לא יכול היה להעניק להם את אותו שם תואר "יפים". היכולת לראות את הפנים היפים מותנה בכך שהם יהיו אל פניי - מולי. קיומו של היופי הוא בעיני המתבונן והוא זה שמפרש אותו ככזה. הבית השני מחדד את ההשתקפות הסימביוטית שבין הפנים לפנים. הדמיון הרב בין השניים גדול בהרבה מן השוני. כאשר אנו מתבוננים בפני האחר בעיניים, אנו רואים לפנינו מבט אחר של עיניים. האף נמצא באותו המקום וכך גם הפה, שמוציא הגה ונענה בהגה מצד המתבונן. בין אדם לרעהו קיימת אפוא סימביוטיות שקשה להפריד אותה והיא כאמור משורשי הקיום האנושי. "פנים אל פנים לי": כאילו דרך פניו של האחר אני יכול לדמות את פניי שלי ואת ההבעה שלי. פני האחר משמשים כמראה. אני הבעתי הבעה מסוימת ועל פי התגובה בפניו של האחר אני יכול לדמיין את הבעתי שלי, את מראה פניי.

בבית השלישי של השיר המבט בפנים מתמקד בפה ובאמצעי התקשורת החזק כל כך שהוא הדיבור. ההגה שיוצא מהאחד נענה בהגה מהאחר. החלפת המילים, הדיבור והשיח מאפשרים תקשורת בין בני אדם, אותה תקשורת שדווקא מבדילה בין אדם לאדם ומאפשרת לכל אחד מהם, למרות הדמיון הרב וההשתקפות המולדת, ליצור מרחב עצמאי ולבקש מהאדם האחר העומד מולנו להיות קשוב למצבנו האישי, שאינו בהכרח תלוי במתבונן אבל זקוק למתבונן כדי לחלץ ממנו פשר ופתרון.