רציתי לעוף כמו פרפר – סיפורה של חנה גופרית ג'-ד'

לחצו על הספר על מנת לצפות בגירסתו המלאה:

שיעור ראשון: ילדותה של חנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה

עמודים 2–3 מתוך הספר

רציתי לעוף כמו פרפר – מבוא

חנה גופרית

בספר זה מתואר סיפור חייה של ניצולת השואה חנה גופרית. בעמוד הראשון של הספר מופיעים פרטיה המלאים של חנה ותצלום שלה כיום כאישה בוגרת, על מנת לתת לילדים עוגן של ביטחון בעצם הידיעה שחנה ניצלה. בנוסף, תמצאו במהלך הקריאה בספר עוגנים של אופטימיות ותקווה המסייעים לתלמידים להתמודד עם קשיים המופיעים בסיפור, כגון לכידות משפחתית, עזרה הדדית בקרב היהודים, תופעת חסידי אומות העולם וכן העלייה לארץ ובניית חיים חדשים לאחר המלחמה. מוטיב השימוש בדמיון כמפלט מפני סכנות העולם שבחוץ הוא המודגש מכולם, ואתו התלמידים יכולים להזדהות.

ייחודו של הספר הוא באפיון פרקיו על פי צבעים המופיעים בחלקים העליון והתחתון של דפי הספר, ואשר מסמלים מצבים שונים בחייה של חנה. כך, למשל, הוורוד מסמל את ילדותה, הכחול מסמל את חיי היומיום תחת הכיבוש הגרמני, החום את המחבוא באדמה, הצהוב את המחבוא בבית משפחת חסידי אומות העולם בוורשה, הירוק את השחרור והחזרה לחיים וכו'.

לשיעור זה נכתבו שישה מערכי שיעור. מערכי שיעור אלה אינם מנתחים כל פרק ופרק אלא עוסקים בנושאים המרכזיים שעולים מקריאת הספר. לצד מערכי השיעור צורפו חומרים מתחומי דעת שונים שבאים כתוספת לסיפור ומטרתם להעשיר אותו ולגוון. חשוב לזכור שהם אינם העיקר ואין הם מהווים תחליף לסיפור ולמערכים הנלווים אליו.

נושאים חשובים בלימוד פרק זה

במהלך השיעור יתוודעו התלמידים אל חייה של חנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש עיירת ילדותה, ביאלה ראווסקה.

משפחתה של חנה על רקע קהילה תוססת וחיה

פרק זה פותח במעין אודות של חנה על רקע תמונתה כאישה צעירה וחייכנית. אודות זו משמשת כעוגן של ביטחון עבור התלמידים שיודעים כבר בתחילת הספר שחנה, הגיבורה, ניצלה. דרכה הם מכירים את שמה המלא, את שנת הולדתה, את עיר הולדתה שבפולין, את שמות הוריה ושמות חבריה ותיאור קצר אך חשוב של נופי ילדותה – האנושי והגאוגרפי.

פרטים אלה מאפשרים לתלמידים, שבדרך כלל בגילאים אלה מבקשים לדעת כל שרק אפשר על הגיבור המרכזי של הספר, חיבור מידי אל חנה, ואף עונים על עיקרון חשוב בהוראת השואה של הדגשת הסיפור האנושי, "לכל איש יש שם". הסיפור האנושי חשוב ביותר ומשמש כעוגן של ביטחון משום שהוא זה שיוצר את הקִרְבה לגיבורה ולבני משפחתה.

חנה גופרית בילדותה

חנה הוא שמי.

בילדותי קראו לי חנצ'קה.

נולדתי בפולין בשנת 1935, להורי הרשל וזיסל הרשקוביץ.

גרנו בעיירה ביאלה-ראווסקה עם עוד הרבה משפחות יהודיות ומשפחות פולניות [...]

הרבה שנים חיו היהודים בעיירה, בשכנות לתושבים הפולנים [...]

חברי הטובים היו מארישה, יאנק ובאשה, שכני הפולנים [...]

בקצה העיירה שלנו זרם נהר. בחורף, כשמי הנהר קפאו, החלקנו על פני הקרח.^[1]

חשוב להדגיש בפני התלמידים את הדמיון הקיים בין חייה של חנה אז לאלה של התלמידים כיום על מנת ליצור אמפתיה אליה – חיים רגילים המורכבים ממשפחה, חברים, משחקים, הורים גאים ועוד:

"אהבתי לשחק איתם מחבואים... שם הייתי עוקבת אחרי חגבים... מרוב עניין וסקרנות הייתי שוכחת שאני באמצע משחק מחבואים..."; "ידעתי לשיר ולדקלם המון שירים בפולנית... הייתה אמא מבקשת שאשיר או אדקלם והרבה פעמים העדפתי להמשיך לשחק עם הילדים..." ^[2]

נופי ילדות מגוונים

העירה ביאלה ראוסקה

• נופי ילדותה של חנה, שלא בשונה מנופי ילדותנו אנו, מורכבים מסביבתה הקרובה: הורים, בני משפחה, חברים, קהילה, נופי עיירתה ומקומות שבהם אהבה לטייל ואליהם לקחו אותה הוריה.

• מקריאת המרחב הגאוגרפי של בתי היהודים בעיר, ובהם בית ילדותה של חנה, ניתן ללמוד על אופיים של יהודי העיירה ועל מידת זיקתם ל"רחוב היהודי" מחד גיסא, ולחברה הסובבת מנגד:

  "...הורי ואני גרנו בבית ברחוב הראשי. מול ביתנו גרה עוד משפחה יהודיה, משפחת נוימן. סבתא גרה במרכז העירה ליד השוק, והדודות שלי גרו בשכונה שתושביה היו יהודים. חברי הטובים היו מארישה, יאנק ובאשה, שכני הפולנים...". ^[3]

  האנקדוטות השונות מילדותה המסופרות מבעד לעיניה של חנה מציירות תמונת חיים שמחה בחיק משפחה רחבה ושופכות אור אף על הקהילה היהודית שבתוכה היא חיה. קהילה פעילה ודינמית בעיירה פולנית טיפוסית, שרבים מבני משפחתה הקרובה היו חלק ממנה: סבים וסבתות, דודיה ובת דודתה. התמונה המצטיירת היא של ילדות פסטורלית, אופטימית ומאושרת בתוך משפחה חמה וקהילה דואגת. ילדות הטבולה בירק, מלאה במשחקי ילדות ובשירים.

שימוש בחומרים בין-תחומיים נלווים

עדויות, יומנים, זכרונות וסיפורת

נולדתי בוורשה בשנת 1931. אבי היה רופא. אני רציתי להיות נהג חשמלית. רציתי לעמוד נשען על הכיסא הגבוה ליד ידית ההיגוי ולהזהיר עוברים ושבים, כרכרות, עגלות ומכוניות בלחיצת רגל על דוושת ברזל שהפעילה פעמון בעל צלצול נעים לאוזן. עד שהבנתי שהשוטר הרבה יותר חזק, במיוחד שוטר התנועה, שבהנפת ידו מורה לכלי הרכב לעצור או לנסוע, והחלטתי שאהיה שוטר [...] זמן קצר אחרי שנולד אחי עברנו לכפר מפני שאמא ביקשה להרחיק אותנו מרחובות העיר הגדולה. מהלכלוך, הקללות, החיידקים. נכנסנו לגור בבית חדש, דו-משפחתי. אבא נסע כל בוקר למרפאה שלו בעיר והיה חוזר מאוחר בלילה. היינו מבלים אתו רק בימי ראשון. בקיץ הוא היה חותר אתי בסירה או בקָיָיק ובחורף היינו יוצאים שנינו לעשות סקי. כדי לראות את אבא הייתי קם מוקדם [...] הבאתי לאבא את נעליו אחרי שהתלבש ואחר כך ישבנו לאכול ארוחת בוקר.^[4]

ואני ילד חולמני, מלא פנטזיות וסיפורים דמיוניים ואמא משתעשעת מסיפורי הדמיוניים. אני זוכר אור ואהבה, שמחה ורעש, צחוקים וטיולים, למרות הבטן המקרקרת מרעב לעיתים, והקור בלילות. בחצר אנחנו משחקים בכדור עשוי סמרטוטים שאמא קשרה. יש לנו בובות מגרביים ישנים ואמא תופרת כפתורים במקום עיניים. המחסן שבחצר מלא הפתעות. כל אוצרותינו. לכאן מביא אחי ברנאר כל מה שהוא אוסף בדרכו: חלקי עגלות ישנות, חלקי אופנים חלודים, קומקומים שבורים, ראשי בובות. ^[5]

נולדתי בלובלין, גדלתי בבית חסידי, בחצר גדולה, בבית שכל תושביו היו יהודים למעט השומר של הבית. בקצה החצר היה שטיבל חסידי, בו למדתי בחיידר, בשאר השעות שיחקתי בחצר... באותה חצר היו יהודים עשירים ועניים, אבל בשטיבל לא היה הבדל...

היינו נוסעים לרבי מאלכסנדר בראש השנה, היינו צריכים לנסוע לוורשה ומשם ללודז' ומשם לאלכסנדר, זו היתה נסיעה של לילה שלם. לי התחשק שיראו בי שאני זכאי לנסוע לרבה, הייתי בלי קפוטת משי, ואמא ואמא אמרו: עדיין לא!... בכיתי בלילות עד שהסכימו לתפור לי קפוטה והסכימו שאסע לרבה. ^[6]

הבנים הגדולים למדו בישיבה, הבנות בגימנסיה העברית. כילד קטן, למדתי אצל הרב יוסל איצקוביץ, שמש בית הכנסת... אני גם זוכר את היום הראשון בו נשלחתי לחדר והרבי קרא לי אליו מן החצר שבה שיחקתי בכדור. בחיוך וברוך, הוא שאל אותי על... פרשת השבוע, ולמרותי היותי מתחת לגיל חמש, יידעתי להשיב לו על נח והתיבה. הוא שאל אותי מי היה המלמד שלי ועניתי: "יוסל השמש". הוא חייך ושוב צבט אותי בלחי. רצתי הביתה והגעתי כה נרגש וחסר נשימה משמחה שאמי נבהלה, שמא דבר מה אינו כשורה אצלי. אני עדיין חש בקרבי את האושר של אותו רגע. ^[7]

היינו משפחה מבוססת, קוצרת עמל כפיים שקדניות. העתיד נראה בטוח ומבטיח.

ארבעה ילדים היינו. הבכירה היתה אחותי דבורה, שמחוץ לבית נקראה דורקה [...] היתה בת שש עשרה למדה בבית הספר למסחר בוורשה [...]

בקיץ [...] שכר אבי למשפחתנו בית קיץ של פנסיון [...] התרועעתי גם עם ילדי הנופשים. מיד אחרי ארוחת הבוקר היינו רצים לשחק ולהתחרות במיני ספורט. כנער זריז הצטיינתי בתחומים רבים, אך מאחר שהייתי חלוש נעניתי לבקשת אמי והבטחתי לה שאנוח מדי יום אחרי הצהריים. זאת הייתי עושה בשכיבה בערסל [...] אהבתי להתבונן בצמרות העצים, במשחקי קרני השמש בין הענפים, אהבתי להאזין לרחש הרוח שהיתה מנשבת גלים גלים, תחלה בשקט ואחר כך בעוצמה גוברת [...] הכל היה שקט כל כך, ואף שפה ושם הידהדו קולות אדם, הייתי כמו בעולם אחר. אלפי מחשבות היו משתלטות עלי, ואני הייתי מסגיר את עצמי בידי דמיוני [...] ^[8]

הלימודים בבית הספר נגמרו. הימים בהירים, חמימים ומתחשק לברוח מן העיר... החבר'ה חולמים על שדות ירוקים, על חיי המחנה [הקיץ] הערים... ובערב אנחנו חוזרים אל העיר הרועשת, השוקקת חיים. מעולם עוד לא היו החיים כל כך מלאים שמש ושמחה ושאננות... ^[9]

על אדן החלון יכול הייתי לשבת בביטחון רב ולהביט למרחקים כאשר אהבתי. מכאן נראה היה הכול איתן ובטוח [...] הרחק דרומה נרמזו שוליו של הנהר הגדול החוצה את עירנו ומעבר לו העפיל מעלה תלול ומוריק. את השוליים הצפוניים היינו חוצים באוטובוס, בדרכנו לביקור השנתי אצל הסבאים, הוריו של אבא, בעיירה הזעירה. הדרך הייתה ארוכה, גדושה מראות וחוויות לא מוכרים... ^[10]

תצלומים נלווים

בלגיה, 1939, בית הספר היהודי ע"ש י.ל. פרץ ברלין, 1933, ילדות מגיעות לבית הספר ברלין, 1933, ילדות רוקדות בבית הספר מלמד עם ילדים הלומדים ב"חדר" נערים מחליקים על השלג ליטא, קבוצת הכדורגל של "מכבי" ילדים חותרים בסירה על אגם איטליה לפני המלחמה ילדים מחופשים בפורים ליטא, לפני המלחמה, ילדים מבית הספר העברי באדן-באדן, גרמניה, בית הכנסת לפני 1938 וילנה, ליטא, אולם התפילה בבית הכנסת "הגאון מוילנה" גרמניה, לפני המלחמה, ילדות קוטפות פירות מעצים פולין, אב עם שלושת ילדיו ברחוב לפני המלחמה ילדים בתחפושת מלחים קבוצה של ילדים, כנראה חברים בתנועת נוער, בטיול

1. נעמי מורגנשטרן, רציתי לעוף כמו פרפר – רסיסי ילדות מתקופת השואה, יד ושם, ירושלים 1995, עמ' 1–3.
2. שם, עמ' 3.
3. שם, שם.
4. אורי אורלב, משחק החול, בית לוחמי הגטאות למורשת השואה והמרד ע"ש יצחק קצנלסון, עמ' 7–8.
5. משה (מוריס) רוט, ילד תרנגול, עקד, תל אביב 1998, עמ' 15.
6. מתוך מאגר העדויות ביד ושם.
7. נחמן כץ, למנות ימינו כן הודע: סיפור הישרדות הקרבה והצלחה, ארה"ב 1999 , עמ' 14.
8. דב פרייברג, שריד מסוביבור, רמלה 1988, עמ' 2–4.
9. יצחק רודשבסקי, יומנו של נער מווילנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, בית לוחמי הגטאות, תל אביב תשכ"ט, עמ' 11.
10. שלום אילתי, לחצות את הנהר, הוצאות יד ושם וכרמל, ירושלים תש"ס, עמ' 1.

שיעור שני: פרוץ מלחמת העולם השנייה – סוף עולם הילדות והתבגרות בטרם עת

עמודים 5–6, 12–13 מתוך הספר

שלבים בהתבגרותה של חנה לאור השינויים שחלים בחייה

מלחמה – הפרק הנוכחי פותח בתיאור מלחמת העולם השנייה ובהשפעתה על חייה של חנה, חייהם של בני משפחתה וחיי קהילתה. תיאור פרוץ המלחמה נכתב באופן שטחי וללא כניסה לפרטים קשים הנלווים למלחמה, על מנת לחסוך מהתלמידים תיאורים קשים. שימו לב שהטקסט מתאפיין בתמציתיות רבה וכולל רק את השנה שבה פרצה המלחמה, את גילה של חנה בעת ההיא ואת הגורמים המעורבים בה:

בשנת 1939, כשהייתי בת ארבע, פרצה מלחמה. חיילי גרמניה, המדינה השכנה לפולין, כבשו את פולין.^[2]

חשוב להימנע מתיאורים קשים על אודות הרס ומוות שהם לרוב תולדה של מלחמה. יש לקרוא את המשפטים הללו מבלי להתעכב עליהם. ניתן להסביר תוך כדי הקריאה את המושג בקצרה ולחזור מיד לסיפור.

עוצר – חשוב להסביר לתלמידים שבמדינה תחת כיבוש, כפי שהייתה פולין החל בראשון בספטמבר 1939, נועדו הגזרות הגרמניות לחיזוק שלטון הכיבוש, לניצול האוכלוסייה המקומית הכבושה ולמניעת מרידתה. מסיבה זו, לדוגמה, נאסר על כל תושבי העיירה לצאת מהבית לאחר השעה שמונה בערב (עוצר), כפי שמתארת חנה בספר ^[3]. גם כאן יש להסביר בקצרה את המושג ולהמשיך מיד לאחר מכן ברצף הסיפורי.

טלאי צהוב

טלאי צהוב – עם כניסת הגרמנים לעיירה נחקקו חוקים וגזרות נגד התושבים היהודים בלבד, וזאת כדי לבודד אותם ולהשפילם, כגון גזרת הטלאי הצהוב:

ראיתי את אמא תופרת על המעילים שלה ושל אבא כוכבים מבד בצבע צהוב.

"אמא, מה את תופרת?" שאלתי.

"זהו טלאי צהוב, שאנחנו צריכים לענוד על הבגדים, בכל פעם שאנו יוצאים מהבית", ענתה אמא.

"כולם צריכים?" שאלתי.

"רק היהודים", ענתה אמא.

[...]

"אמא, להביא גם את המעיל שלי?" שאלתי.

"לא!!! ילדים לא צריכים", ענתה אמא נבהלת. ^[4]

בספר מתוארת באופן מכוון גזרת הטלאי הצהוב תוך כדי שיחה שמתנהלת בין האם לחנה. שיחה זו מהווה עוגן של ביטחון משום שהיא מדגישה את הקשר העמוק והפתוח בין האם לבת ואת הידיעה הברורה שחנה אינה לבד ושהאם והאב נוכחים ומגִנים עליה. כמו כן התלמידים לומדים שהגזרה אינה נוגעת לה ישירות משום שחובת הטלאי אינה חלה על ילדים. מקריאת הדיאלוג בין חנה לבין אמה ניכרים המתח והדאגה בעקבות ערעור מצבה של האוכלוסייה היהודית בעיירה, אולם חנה, כאמור, אינה לבד^[5].

הדרה – חנה עתידה להבין את משמעותו האמִתית של הטלאי שנועד לסמן את היהודים ולהשפילם, שעה שהיא תנסה ללכת לבית הספר המקומי. רק בסיטואציה קשה זו, המבדילה את חנה מיתר הילדים הנכנסים בשער בית הספר, מופיעים ניצנים ראשונים של התבגרות בטרם עת שעה שהיא מתחילה להבין את מלוא המשמעות המעשית שבסימון היהודים ואת גורלם השונה והקשה ביחס לסביבה הכללית. יש ללמד את השלבים בהתבגרותה המהירה של חנה יחד עם המושגים ההיסטוריים הנלווים, שראשיתם במושג הדרה:

מארישה נכנסה בשער, ואחריה אני.

"בוקר טוב", ברכתי את השוער.

"לאן את הולכת?" שאל,

"לבית הספר, לכיתה הראשונה", עניתי בגאווה, כשאני פוסעת קדימה.

האיש עמד בדרכי.

"את לא יכולה!", אמר בתוקף.

"אבל אני בת שש..."

"את יהודיה!", אמר, "ליהודים אין זכות ללמוד. בבית הספר הזה אין מקום ליהודים!"

הסתכלתי סביב. מארישה והילדים עמדו והקשיבו. ^[6]

מפגשה עם השוער בכניסה לבית הספר, כפי שתואר לעיל, ממחיש את הפער בין התרגשותה של חנה ביום הראשון ללימודים לבין תחושת העלבון הנורא והמשפיל שחוותה. שלב זה מהווה המשך לתהליך התבגרותה של חנה ולדרכי התמודדותה במצבים חדשים –

עמדתי ברחוב, כשאני אוחזת בגדר בית הספר. ראיתי את מארישה מתרחקת, עד שנכנסה לבניין בית הספר. לא בכיתי! אני יהודיה וזה לא מקומי.^[7]

האירוע הקשה שחנה עוברת עם הגיעה לבית הספר חושף את התלמידים ליחסה של האוכלוסייה המקומית ליהודים שחיו בשכנות לה מדורי דורות, ולדפוסי התנהגות שונים שהיו בתוכה: מְבצעים, עומדים מן הצד וחסידי אומות העולם (עליהם ילמדו התלמידים בשיעורים הבאים). בפרק המדובר התלמידים נחשפים להתנהגותם של התלמידים הפולנים וביניהם מארישה, חברתה הטובה, שעומדים ומתבוננים בסיטואציה ולאחר מכן נכנסים לבית הספר מבלי לומר דבר. כמו כן עולה דמותו של השוער, שכנם של חנה והוריה, שבחר להפנות לה עורף ולגרש אותה מבית הספר לעיני כול. לאור כל האמור לעיל, משהו בהגדרת הזהות של חנה משתנה – עד לרגע זה ראתה חנה את עצמה כילדה בת שש, ילדת כיתה א', דומה לילדים אחרים, עתה הגדירהּ השוער כ"יהודייה". אף שמפגש זה מאפשר עיסוק במושג "שנאת זרים", מומלץ שלא לעסוק בכך באופן מורכב. סיפור הדרתה של חנה מבית הספר מאפשר, כאמור, חשיפה מזערית של דמויות נוספות שאינן גרמניות שמרחיקות את היהודים מסביבתן, וכך יש להשאיר זאת.

מפגשה של חנה עם השוער בבית הספר מחזק ומדגיש עוד יותר את ערך המשפחה שמהווה עבורה עוגן של ביטחון, ערך שבא לידי ביטוי בבחירה שלה להסתיר את שעברה מתוך דאגה להוריה ובפתרון שמוצאים ההורים להדרה מבית הספר על ידי בחירה בחינוך ביתי:

חזרתי הביתה.

אמא קיבלה את פני בחיוך ושאלה: "חנצ'קה, איפה היית?"

"סתם, הלכתי לטייל", עניתי.^[8]

חנה, שהליכתה לבית הספר בבוקרו של אותו יום נעשתה, ככל הנראה, ללא ידיעת הוריה, בוחרת שלא לצער את אמה, ולכן אינה משתפת אותה בחוויה הקשה שעברה עליה קודם לכן. בחירתה לגונן על אמהּ מפני הכאב שאותו חוותה מהווה פן נוסף בהתבגרותה המהירה.

עם חזרתה הביתה חנה עוברת חוויה מתקנת כאשר אביה ואמה מבשרים לה על תחילת לימודיה ב"בית הספר" בביתה, כשהם משמשים כמוריה.

"בואי", אמרה אמא. "שנת הלימודים מתחילה היום. הספרים מחכים לך".

אמא נכנסה איתי לחדר. בחדר עמד אבא. על השולחן הייתה ערימה של ספרים ומחברות. אבא חייך אלי, לחץ את ידי ואמר: "מזל טוב חנצ'קה. היום את מתחילה את הכיתה הראשונה ב'בית הספר שלנו'... בהצלחה!".

אבא ואמא היו המורים שלי ב"בית הספר שלנו" ולימדו אותי לקרוא ולכתוב.^[9]

החינוך הביתי משמש כעוגן לחנה בשעה קשה זו. ההורים עוטפים את הבת, שלא תרגיש שונה. העצמה של הסיפור הערכי של הורים שמלמדים את בתם גם במצב קשה – מדגיש את ערך החינוך ביהדות.

ניתן להרחיב עם התלמידים את הדיון על המקום שהחינוך קיבל בעולם היהודי בתקופות שונות. גם בתקופת השואה, שבה שלט התוהו ובוהו בשגרת החיים היומיומית, תפס החינוך מקום משמעותי בחייהם של הילדים כל עוד ניתן היה לקיימו.

שימוש בחומרים בין-תחומיים נלווים

עדויות, יומנים, זכרונות וסיפורת

בין האזעקות הדבקנו רצועות נייר על שמשות החלונות. אחותי תפסה פיקוד על עבודה זו והקפידה על ביצוע אסטטי. אחי הגדול הקפיד על ההיבט הדתי – שלא יווצרו צורות צלב בחלונות. חוץ מויכוחים פעוטים על שיטות הביצוע, התנהלה העבודה בשקט ובהתמדה. בתוך כמה שעות היו כל הזגוגיות משבצות משבצות נייר מסביב ושני אלכסונים מפינה לפינה. אמי היתה עסוקה כל הזמן בבישול ובאפיית עוגות העשויות להשתמר זמן רב. כשנכנסה לחדר עמדה והסתכלה בהנאה בילדיה העובדים יחד בשקט וברצינות. היום עבר במהירות. משנראו כוכבים בשמים לקחתי לידי סידור והתפללתי [...] הפעם לא החמצתי מלה, ואף שלא הבינותי הכל, ביטאתי בכל פעם את המלה "אלוקים" בהטעמה רבה. בשקט העמוק ששרר בביתנו יכולתי לחוש כי עמי יחד מתפללות גם אמי ואחותי. אפילו יענקלה הקטון היה שקט ולא הפריע כמעט.^[10]

אמי תפרה על כל מעילנו טלאי צהוב והשתדלה לדייק במלאכתה – למען האסטטיקה – ואנחנו ישבנו סביבה ועקבנו בדומיה אחר מעשה ידיה. אחותי בכתה ואמרה שלא תצא את הבית – היא לא תשמש מוצג ראווה לגויים. בצאתי פעם ראשונה אל הרחוב, טלאי צהוב תפור על מעילי מפנים ומאחור, עצרתי בשער הבית והסתכלתי סביבי. בקהל העוברים והשבים בלטו המעילים המוטלאים בסמל המגן דוד, אך לא היה זה המגן דוד שקישט את היקר לנו: היה זה טלאי מכוער ובולט. הגרמנים והפולנים התבוננו בנושאי הטלאי כמו היו יצורים מוזרים, התחייכו ולא אחת אף פרצו בצחוק והשמיעו גידופים. המסומנים, פניהם רציניות וחיוורות, צעדו בחיפזון, הילכו בקרבת קירות הבתים שלא להתבלט.^[11]

מיום שנולדתי הייתה תלויה על צווארי שרשרת זהב עם מגן דוד בתוך עיגול. אבא שם לי אותה על הצוואר כשראה אותי לראשונה. בלעדיה לא הלכתי לשום מקום [...] אני זוכרת שהיינו שתי חברות, ביום הראשון יצאנו עם הטלאי הזה, הוצאנו גם את השרשרת שלנו (גם לה הייתה שרשרת עם מגן דוד), והלכנו ככה גאות שאנחנו יהודיות.^[12]

הימים הראשונים עם מגיני דוד על הבגדים עברו באי נוחות רבה, כאילו אות קין הוצמד אליך. אבל כעבור זמן התרגלנו אליהם כל-כך עד שבהביטי מבעד לגדר על עוברים ושבים בעבר השני חש הייתי כי בהעדר טלאי צהוב על מלבושיהם דבר מה פגום מצוי בהם, כמו מאכל תפל ללא מלח.^[13]

יש לנו עכשיו כל כך הרבה תודעה, שנוכל להגיד כי איננו מתביישים בטלאים. יתביישו בהם אלה שהדביקו אותם עלינו.^[14]

תצלומים נלווים

ורשה, פולין, נער מוכר סרטי זרוע עם מגן דוד רוסיה, אשה וילד עונדים טלאי צהוב. לודז', פולין, ילדים משחקים בגטו האג, הולנד, שתי ילדות בחתונה של מוריץ קלירקופיי וברטה לוי הולנד, ילדים יהודים בבית ספר נושאים טלאי צהוב

תמונה

הילדה קלרט וינדר, ציירה את עצמה ועל שמלתה טלאי צהוב, פריז, 1942

מקבץ שאלות לדיון על ציורה של קלרט ויגדר

1. מהם צבעי התמונה? האם הם שמחים או עצובים?
2. מהי הבעת פניה של הילדה בתמונה? איך היא מרגישה, לדעתכם?
3. מה הסמל המצויר בתמונה? היכן בחרה הילדה לצייר אותו ומדוע?
4. מה משמעות הסמל בכל מקום בציור? האם היא שונה?

1. נעמי מורגנשטרן, רציתי לעוף כמו פרפר – רסיסי ילדות מתקופת השואה, יד ושם, ירושלים 1995, עמ' 5.
2. שם, שם.
3. עמוד 5
4. עמודים 5-6
5. שם, שם.
6. שם, עמ' 12.
7. שם, עמ' 12–13.
8. שם, עמ' 13.
9. שם, שם.
10. דב פרייברג, שריד מסוביבור, רמלה 1988, עמ' 11–12.
11. שם, עמ' 40-39.
12. מתוך מאגר העדויות ביד ושם.
13. שלום אילתי, לחצות את הנהר, הוצאות יד ושם וכרמל, ירושלים תש"ס, עמ' 3.
14. יצחק רודשבסקי, יומנו של נער מווילנה, תל אביב תשכ"ט, עמ' 17-16.

שיעור שלישי: הגטו בביאלה ראווסקה – ערבות הדדית ושמירה על המסורת היהודית

עמודים 7–11 מתוך הספר

נושאים חשובים בלימוד פרק זה

במרכזו של שיעור זה, כאמור, עומד המושג גטו. חשוב ללמד את המושג באופן מינורי בלבד. אין להעמיק במרכיבים הרבים והקשים שבמושג זה אלא יש להתמקד בתיאור הקצר והענייני שמופיע בתחילת הפרק:

אחרי שצבא גרמניה כבש את פולין, לכל מקום שהגיעו החיילים הגרמנים, הם ציוו על כל היהודים לעבור לגור בשכונה אחת באותה עיירה או עיר. את השכונה המיוחדת הזאת הם כינו בשם גטו. גם בעירה שלנו הוקם גטו. סבתא והדודות והדודים ובת דודתי הניה גרו עם כל היהודים בגטו שבעירה. על היהודים נאסר לצאת מחוץ לגטו ולסחור בשוק העירה, לא לקנות ולא למכור...^[1]

אמה של חנה גופרית

מקטע זה התלמידים לומדים שגטו זו שכונה מיוחדת ליהודים. שכונה זו סגורה ואין באפשרות היהודים לצאת ממנה.

רציתי לעוף כמו פרפר אינו עוסק במושג "גטו" כמושג העומד בפני עצמו. מרכז הסיפור המשמש כעוגן הוא סיפורה של חנה והוריה. עצם העובדה שחנה והוריה לא נאלצו לעבור לגטו מהווה עוגן של ביטחון. חנה מוגנת וממשיכה לגור בביתה הישן והטוב בחיק הוריה.

אף שמשפחתה הגרעינית של חנה נותרה מחוץ לגטו, הרי שדרך עולמה התלמידים לומדים על קשיי החיים של הקהילה היהודית ועל המאמצים להישרדות. כך מורחבת היריעה על הסיפור היהודי הכללי, ובאופן זה המורה יכול להעשיר את רמת הידע של התלמידים בצורה מבוקרת ומדורגת.

הוריה של חנה חשים שעליהם לעזור לבני קהילתם ולבני משפחתם שבגטו. חנה מעורבת לחלוטין בדרכים שבהן בחרו ההורים להושיט יד ליהודי העיירה, ועצם מעורבותה משמשת עוגן של ביטחון. היא עוזרת לאביה בניסיונותיו למכור עבור יהודים את מעט רכושם, והיא אף שותפה בהכנת המרק שאמה בישלה בכל יום וחילקה ליהודי הגטו הרעבים. תפקידה של חנה היה לבחוש את המרק ולטעום אותו. האם רצתה להפוך את חנה לחלק מהמעשה ולשם כך ביקשה ממנה לטעום את המרק, ורק לאחר שהיא אישרה שהוא מוכן הייתה האם לוקחת אותו לגטו. הדדיות זו מובנת מאליה בתוך קהילה שהייתה רגילה גם בעבר לדאוג לחבריה. מעורבותה של חנה מעידה על לכידות משפחתית ומסגרת משפחתית מתפקדת.

פרק זה מספר סיפור ערכי של תרומה לקהילה ושל ערבות הדדית, באופן שאינו הופך את הגטו למרכז הסיפור ולכן התלמידים אינם נחשפים למרכיביו הקשים.

לצד העזרה ההדדית שהתקיימה לאורך כל תקופת קיומו של הגטו שמרו יהודים בעיירה על המסורת היהודית ובית הכנסת המשיך להוות עבור יהודים אלה את מוקד חייהם:

תפילות הימים הנוראים בבית הכנסת שבגטו

מקריאת חלקי הפרק התלמידים נחשפים, כאמור, לעובדה שחנה והוריה אינם גרים בגטו, אך עדיין שומרים על לכידות קהילתית שבאה לידי ביטוי בעזרה חומרית יומיומית. קשריה של חנה ומשפחתה באים לידי ביטוי גם בהווי היהודי-דתי שהתקיים בגטו. בית הכנסת שומר גם בתקופה קשה זו על תפקידיו המסורתיים בחיי הקהילה. הוא גורם מחבר ומחזק, ועצם נוכחותו מהווה עבור חנה עוגן של ביטחון. היא מציינת בהתרגשות ובגאווה את הליכתה עם האב לתפילת יום הכיפורים.

בית הכנסת בביאלה רוסקה

הקשבתי לקול התפילה והזמרה.

זו הייתה שפה שלא הכרתי – עברית.

אבל ידעתי שזו השפה שלי, השפה של עמי, השפה של היהודים.

אחרי זמן מה יצאתי לרחבת בית הכנסת. הילדים הזמינו אותי לשחק אתם. שחקנו בשקט, מפני כבוד בית הכנסת.^[2]

יש בתיאור זה לחזק את התלמידים ולהקל על הקשיים שהם עתידים להיחשף אליהם דרך סיפורה של חנה, שאף היא יוצאת מחוזקת מאווירת החג. חנה מספרת על שעות התפילה כשעות שבהן היא שיחקה ונהנתה ממפגש עם ילדים נוספים כפי שהייתה מורגלת בימים כתיקונם. תפילות החג והשעות שבהן בילתה בחברת ילדים נוספים מהוות זיכרון טוב מבית הכנסת ועוגן חשוב שעה שבסוף הפרק יעלה בית הכנסת בלהבות.

שימוש בחומרים בין-תחומיים נלווים

תצלומים נלווים

ורשה,ילדים בגטו ורשה, פולין,ילדים עוברים גדר תיל ורשה, פולין, איש מנגן בפסנתר וילדים רוקדים לודז', "שמחת תורה" בגטו בית מלאכה בגטו לודז', פולין, פועלים מכינים נעלי עץ בבית המלאכה לודז, פולין, תזמורת הגטו לודז', פולין, ילדים חוגגים את חג פורים בגטו ורשה, פולין, ילד עוזר לאדם מבוגר ללכת

ציור:

פאול פוקס, "ילד בקופסת הגטו", אוסף, יצחק טיטלבוים

שאלות לדיון על הציור

1. מה שם הציור ומדוע בחר האמן לקרוא לו בשם זה?
2. התבוננו בציור, כיצד מתואר הגטו? איך מרגיש הילד בתוכו?
3. כיצד מתוארים החיים מחוץ לגטו?

1. נעמי מורגנשטרן, רציתי לעוף כמו פרפר – רסיסי ילדות מתקופת השואה, יד ושם, ירושלים 1995, עמ' 7.
2. שם, עמ' 10.

שיעור רביעי: מחבוא בדיר – התמודדות יהודית בתקופת השואה לצד הכרת המושג "חסידי אומות העולם"

עמודים 16–23 מתוך הספר

נושאים חשובים בלימוד פרק זה

חיים בצל הסכנה

הפרק פותח בביתה של חנה ובשמלה החדשה שהאם תפרה לה. השמלה החדשה מסמלת ככל הנראה את רצונה של האם לשמור על הילדות של חנה, לתת לה אשליה של חיים נורמליים ולשמח את לבה לאחר החוויה הטראומתית של הגירוש והפרידה מבני המשפחה. הפרק פותח בתיאור סיטואציה אינטימית של אם ובת שיש בה כדי לסמל את חשיבות התא המשפחתי, בייחוד לאור העתיד להתרחש. חנה מוקסמת מהשמלה, קורנת מאושר ומדמה עצמה לפרפר במעופו. בכוחו של רגע זה לחזק את התלמידים ולתת להם תחושה של ביטחון שממנו שואבת גם חנה:

אמא תפרה לי שמלה חדשה [...] היא העמידה אותי על השולחן ומדדה עלי את השמלה. זו היתה שמלה מבד קטיפה כחול ולה צווארון גדול ולבן. לשמלה היו קפלים רבים. כל כך שמחתי. הסתובבתי על השולחן במהירות, כשהקפלים עולים ויורדים. אמא קראה, 'הזהרי, את תיפלי'. אבל אני המשכתי לעוף כמו פרפר. ^[1]

פרפר הוא יצור המסמל חופש, מעוף, מרחב אינסופי, יופי וטבע. חנה, על אף היותה מוגנת בחיק הוריה, נתונה במצב סגור, מאיים ומחניק: היא סגורה רוב שעות היום בביתה, שערי בית הספר נעולים בפניה, אין לה חברים כבעבר ואין לה המרחבים האינסופיים של הטבע שאליהם הייתה רגילה בימים כתיקונם. לא פלא שחנה בחרה לדמות עצמה דווקא לפרפר.

אידיליה זו נקטעת עם כניסתו של האב לחדר. בבואו עם הבשורה המרה האב מכניס את המציאות המאיימת והמפחידה לביתם, ומנקודה זו הגורל היהודי הופך לגורלה של המשפחה:

'מוכרחים לצאת', הוא אמר. 'פגשתי את אבא של מארישה, והוא אמר שהלילה מגרשים את כל היהודים שעוד נשארו בעיירה'^[2] .

חנה והוריה במחבוא בדיר – התמודדות של משפחה יהודית עם השואה

1. עדיין משפחה – בתקופת השואה נאלצו משפחות להתמודד עם אבדן של בית, קהילה וסביבה, עם צמצום מינימלי של חופש התנועה, ופעמים רבות נאלצו יהודים לעבור ממחבוא אחד למשנהו על מנת להינצל. על אף ההתדרדרות המהירה במצב משפחתה של חנה לאור גירוש בני הקהילה מהעיירה והחיפוש אחר מחבוא בטוח, היא אינה לבד – בני המשפחה נעזרים באישה פולנייה, חברה של השכנים הפולנים. תמורת תשלום עבור המזון הסכימה אותה פולנייה לשכן את משפחת הרשקוביץ בתוך בור בדיר שבחצר ביתה. על אף הקור והפחד שבחיים במסתור, מוצאת חנה עוגן של ביטחון בדמות הוריה שעוטפים אותה ושומרים עליה ככל יכולתם:

   הבטתי בגורים של אמא חזירה שהתכרבלו ליד בטנה ואמרתי לעצמי גם לי חם, כי אני נמצאת עם אמא ואבא. ^[3]

   על אף חוסר הנורמליות שבסיטואציה זו והתנאים הקשים שבהם חיים חנה והוריה (דיר חזירים, ללא בית ותוך סכנת חיים), קיימת עדיין מסגרת משפחתית, משום שחנה נמצאת עם שני הוריה. מצב זה מאפשר לתלמידים להתמודד עם הטקסט הקשה.

2. חסידי אומות העולם – פרק זה מאפשר עיסוק בתפקידם של חסידי אומות העולם בהצלת יהודים בתקופת השואה. עיסוק בנושא זה מהווה עוגן של ביטחון ומאפשר לתלמידים לדון בשאלות של עזרה הדדית והושטת יד בעת צרה. חנה והוריה אינם לבד. יש בקרבתם שכנים פולנים שמוכנים לעזור תוך סיכון חייהם:

   

   אינני יודעת כמה ימים היינו בדיר, כשבוקר אחד נכנסה בעלת הבית בבהלה לדיר. 'חיילים גרמנים מחפשים יהודים ביער. אני פוחדת. מה יהיה אם יתפסו אתכם אצלי?' [...] 'החיילים יגלו אתכם, וזה יהיה הסוף שלי. אתם יודעים מה העונש למי שמסתיר יהודים'.^[4]

   כאן המקום לדון במורכבות מעשיהם של חסידי אומות העולם, שאמנם היו מעטים ביחס לסביבה הכללית, אולם במעשיהם יש משום עוגן חינוכי חשוב משום שהם מהווים מודל של גיבורים חיוביים. חסידת אומות העולם מוצגת בפרק זה במכוון באור אנושי, כאדם המפחד מפני העונש שבהסתרת היהודים, ולמרות זאת, לאחר התלבטות, היא מסכימה להמשיך ולהחביא אותם. יש להדגיש בפני התלמידים כי ההתלבטות הייתה קיומית, מכיוון שמצילי היהודים עמדו באזורים אלה בפני סכנת חיים. כך, למשל, פרסם מושל מחוז ורשה, ד"ר פישר, את המודעה הבאה בעשרה בנובמבר 1941 (הרחבה למורה בלבד):

   [...] יהודי שיעזוב בעתיד את מקום מגוריו המוגדר בניגוד לחוק, דינו מוות. הנותן בכוונה מסתור ליהודים כאלה או עוזר להם בצורות אחרות (כגון, המציע להם לינת לילה, מזון או מסיע אותם בכלי רכב כלשהם וכדו'), מתחייב בעונש דומה. גזר הדין יתבצע בידי בית משפט מיוחד בורשה. אני מפנה את תשומת הלב של כל אוכלוסיית מחוז ורשה לתקנון החדש, הואיל ומעתה ואילך יוצא אל הפועל בחומרה וללא רחמים. ^[5]

   רגעי ההתלבטות של האישה מתוארים בספר כשקט רועם, רגע שבו נעצרו החיים ואשר נצרב בזיכרונה של חנה כאירוע דרמתי:

   לרגע היה שקט בדיר. כולנו שתקנו; גם החזירים שתקו. אפילו ענפי העצים לרגע לא נעו, כאילו הבינו את גודל הסכנה.^[6]

   בסופו של דבר האישה מחליטה להמשיך ולעזור למשפחת הרשקוביץ. גם בנה סאשה, כבסיפורי הצלה רבים שבהם היו מעורבים בני משפחה נוספים, לוקח חלק פעיל במעשה וסוחב על גבו שק תפוחי אדמה גדול כשבתוכו מוסתרת חנה.

3. התבגרותה של חנה בעולם של תוהו ובוהו – ברגעים אלה של אימה והתמודדות עם סכנת חיים עוברת חנה שלב נוסף וחשוב בהתבגרותה המהירה שהחלה כבר עם הסילוק מבית הספר, שבא במקביל להתפוררות התא המשפחתי. גם בסיטואציה קשה זו חנה נעזרת בדמיונה כעוגן שמהווה מחיצה מפני הפחד והסכנה המרחפת על ראשה:

   

   התקפלתי בתוך השק כשאני משננת: 'אני תפוח אדמה! אני תפוח אדמה! אסור לזוז – תפוח אדמה לא זז. לא להוציא הגה! תפוח אדמה שותק. גם לנשום צריך בשקט, שלא ישמעו. אם יבואו גרמנים – אסור לצעוק. תפוח אדמה שותק!'^[7] .

   החלטתה של חנה לשתוק ולא לזוז מהווה שלב נוסף בהתבגרותה שבאה לידי ביטוי בהבנתה שהצלחת ההצלה תלויה אף בהתנהגותה. על ידי כך חנה לוקחת חלק פעיל במעשה ההצלה.

   הפרק מדגים את הקושי הרב, ולעתים אף הבלתי אפשרי, שבאקט ההסתתרות, הן מבחינת היהודים והן מבחינת מציליהם. המחבוא נתפס כדבר פשוט וקל, לכאורה, אך למעשה מדובר בתהליך מורכב מאין כמותו ורווי בסכנות, שסופו אינו ידוע.

4. דילמת הפרידה מהאב – אף על פי שהגרמנים לא הצליחו בפעם זו לגלות את מחבואם, המשיכה האישה הפולנייה לחשוש לגורלה ולגורל בני משפחתה וחיפשה מקום מחבוא אחר. אביה של חנה ביקש שוב את עזרתה של השכנה מושלקובה –

   אביה של חנה גופרית

   מושלקובה ישבה איתנו בדיר ואמרה, שתמורת הכסף שאבא נתן לה הצליחה להשיג רק שתי תעודות זהות פולניות של אם וביתה. 'אני מציעה שזיסל וחנצ'קה תתחפשנה לאם ובת ממשפחת איכרים פולנית, ושתיהן תסענה לאחותי שגרה בעיר ורשה'. אך אמא של חנהל'ה סירבה לרעיון זה: 'כולנו נישאר יחד', ענתה אמא.^[8]

   משפחת הרשקוביץ נאלצה לעמוד בפני אחת הדילמות הקשות ביותר בתקופת השואה, היא דילמת הפרידה. בניגוד לעולם נורמלי שבו התא המשפחתי מתלכד עוד יותר בעת צרה מתוך אינסטינקט קיומי, הרי שבשנים אלה פעמים רבות ההצלה הייתה תלויה דווקא בפרידה. אמא של חנה סירבה לקבל את רוע הגזרה וניסתה בכל דרך לשכנע את מושלקובה להשיג תעודה מזויפת גם לאב. 'אנחנו נחכה עד שתשיגי', אמרה אמא; 'אנחנו נשארים ביחד. בבקשה, מושלקובה, השיגי גם להרשל תעודה', התחננה אמא.

   בלילה לפני שנרדמנו בבור שבדיר, אמר אבא: 'זיסל, חנצק'ה, אני רוצה שתסעו'. 'ומה יהיה עליך?' שאלה אמא. 'אני רוצה להכנס ליער ולהצטרף לפרטיזנים' [...] 'הרשל', ניסתה אמא, 'נחכה כמה ימים, אולי מושלקובה תוכל להשיג גם לך תעודה?'. ואבא השיב 'אין טעם זיסל. בכל יום המצב נעשה מסוכן יותר... מוטב שיהיה בידך יותר כסף לשלם למשפחת סקוברונק שמוכנה להסתיר אתכן בורשה'[...] נפרדנו מאבא בבכי מר.^[9]

   לאחר דין ודברים, האב מקבל את ההחלטה להיפרד מאשתו ומבתו ולצאת ליער ולהצטרף לפרטיזנים.

   'אני כבר החלטתי ואתן צריכות להסכים אתי'.

   בבוקר ביקש אבא לקרוא למושלקובה, וסיפר לה על החלטתו. חנה, שחוותה בתקופה קצרה זו התבגרות מהירה, הופכת לשותפה מלאה בדיונים שמתקיימים במחבוא. רגע הפרידה, המלווה בבכי קורע לב, שבו ניתנה לה ההבטחה ש'חנצ'קה, בסוף המלחמה אני אבוא לקחת אתכן'^[10] , היה הפעם האחרונה שבה ראתה חנה את אביה. הרשל הרשקוביץ, אביה של חנה, נתפס ביער והומת.

   דבר מותו מתגלה לתלמיד מיד לאחר רגע הפרידה כדי שלא לעורר ציפיות בקרב התלמידים או להשאירם במתח וליצור אכזבה קשה אחר כך. חנה נשארת עם אמה, ועצם היותן יחד מאפשר לתלמידים להתמודד עם השתלשלות האירועים העתידה לבוא.

פרק זה מסתיים במוטיב החוזר של חנה, רצונה העז לעוף כמו פרפר.

שימוש בחומרים בין-תחומיים נלווים

עדויות, יומנים, זכרונות וסיפורת

קטע מתוך הספר משחק החול מאת אורי אורלב:

"יום אחד המצאתי לעצמי סיפור שהמלחמה, השואה, כל זה לא מתרחש באמת. זה רק חלום שאני חולם. אני בנו של קיסר סין ואבי הקיסר ציווה להעמיד את מיטתי על במה גדולה והושיב סביבי 20 [...] חכמים [...] אבי ציווה עליהם להרדים אותי ולגרום שאחלום את החלום הזה כדי שבבוא היום, כאשר אירש את כיסאו של אבי, אדע כמה רעות המלחמות, מהם הרעב והיתמות, ולא אעשה מלחמות. לסיפור הזה היה ביקוש גדול אצל אחי. כל פעם שקרה משהו, כשנוצר מצב מאיים ומפחיד והיינו נתונים לסכנה מיידית, היה אחי משדל אותי לספר לו את הסיפור..." ^[11]

תצלומים נלווים

הולנד, מחבוא בכפר. אוקראינה, בריסלב, מרתף מסתור.

1. נעמי מורגנשטרן, רציתי לעוף כמו פרפר – רסיסי ילדות מתקופת השואה, יד ושם, ירושלים 1995, עמ' 16.
2. שם, שם.
3. שם, עמ' 17.
4. שם, עמ' 18.
5. מרדכי פלדיאל, כל המקיים נפש אחת – חסידי אומות העולם וייחודם, יד ושם, ירושלים תשנ"ג, עמ' 16.
6. ראו הערה מס' 4.
7. שם, שם.
8. שם, עמ' 20.
9. שם, עמ' 21–22.
10. שם, עמ' 22.
11. אורי אורלב, משחק החול, בית לוחמי הגיטאות למורשת השואה והמרד ע"ש יצחק קצנלסון, עמ' 34.

שיעור חמישי: "כל המציל נפש אחת – כאילו הציל עולם ומלואו" (סנהדרין פ"ד מ"ה) – חיים במסתור בזהות שאולה אצל משפחת חסידי אומות העולם

עמודים 24–29 מתוך הספר

נושאים חשובים בלימוד פרק זה

החיים בזהות שאולה מנקודת המבט של המצילים ומנקודת המבט של הניצולים – חסידי אומות העולם ודרכי התמודדות יהודית בתקופת השואה

1. חסידי אומות העולם:

   בני הזוג סקוברונק

   חנה ואמה מגיעות למשפחת סקוברונק, בני משפחתה של מושלקובה, ומסתתרות בביתה במשך שנתיים. חשוב מאוד לשוחח עם התלמידים על המורכבות הרבה שבמעשה ההצלה שהם נחשפו לה באופן מינורי יחסית בשיעור הקודם, דווקא מנקודת מבטם של חסידי אומות העולם - חיי היומיום של המצילים שהשתנו לבלי הכר, הקרבתם מחויבת המציאות והסכנה שריחפה כל העת מעל ראשם:

   ...שנתיים לא הביאו חנקה ובאשה חברות הביתה... אמא ואני היינו מסתתרות בארון הבגדים... לפעמים היינו יושבות שעות בתוך הארון, לא זזות ולא מוציאות הגה מפינו^[1] .

   

   ההיסטוריון מרדכי פלדיאל טוען כי מרבית המצילים היו אזרחים מן השורה, לא היו בעלי מעמד חברתי גבוה ולא הצטיינו באישיות יוצאת דופן. המשותף לכולם היה רצונם לסייע לזולת בסבלו. פרופיל זה תואם אף את בני משפחת סקוברונק; האב היה חשמלאי והאם מכרה סבון בשוק. לבני הזוג היו שתי בנות בגיל בית הספר. חשוב וכדאי לדון במשפט ממסכת סנהדרין ובמשמעות שלו בתקופת השואה: "כל המציל נפש אחת – כאילו הציל עולם ומלואו" (סנהדרין פ"ד מ"ה). עם בואן של חנה ואמה לבית משפחת סקוברונק נערך עמן ההסכם הבא:

   אם וכאשר יחפשו הגרמנים יהודים, ויגיעו אל הקומה הרביעית, נרד, אמא ואני, מהדירה שבקומה הששית אל הקומה החמישית ונקפוץ [...] כדי שלא ידעו שבאנו ממשפחת סקוברונק ולא יענישו אותם על שהסתירו אותנו^[2] .

   זמן לא רב אחר כך התבצע חיפוש גרמני בבניין שבו גרה המשפחה. עם הגיעם לקומה הרביעית ירדו חנה ואמה לקומה החמישית כדי לממש את ההסכם. חנקה, הילדה הפולנייה, עצרה בעדן ולקחה אותן למחבוא שאותו הכינה מבעוד מועד בגג הבית. ניתן לשער שילדה זו ספגה מהוריה ערכים מוסריים שהיוו את הבסיס למעשה שעשתה. חנקה, הילדה הפולנייה, לא הסכימה להפקיר את חנה ואמה ובנתה לבדה מחבוא, מעין מחבוא בתוך מחבוא. סיטואציה זו מעידה על אחוות גורל בין המשפחות, ויש בה להעיד על האחריות שהייתה קיימת גם אצל ילדי המצילים להצלחת מעשה ההצלה (כפי שראינו בשיעור הקודם בסיפור ההצלה כשחנה שוכבת בתוך שק תפוחי האדמה ובנה של המצילה סוחב אותו על גבו):

   אמא, חנקה ואני פרצנו בדירה בריקוד סוער. זה היה ריקוד של שחרור, של שמחה, ריקוד של התגברות על כוחות הרשע.^[3]

2. דפוסי החיים במסתור: שיעור זה מאפשר דיון מעמיק ברבדים השונים של חיים במסתור לאורך תקופה ארוכה באותו המקום: תנאים, סכנות, מארג היחסים שבין המצילים לניצולים, חיי יומיום ועוד, כפי שמתארת חנה בספרה:

   

   שנתיים לא יצאנו מפתח הבית.

   שנתיים לא הלכנו בדירה.

   שנתיים לא התקרבנו לחלון. תמיד זחלתי מתחתיו.

   שנתיים לא הביאו חנקה ובאשה חברות הביתה.

   המעטתי בדיבור, כדי לא להפריע ולא להרגיז [...] דברתי עם אמא בלחש שאיש לא ישמע. ישבתי ליד הדלת והקשבתי לקול צעדי האנשים העולים ויורדים בחדר המדרגות [...] כשאורחים ביקרו בדירה, אמא ואני היינו מסתתרות בתוך ארון הבגדים [...] לפעמים היינו יושבות שעות בתוך הארון, לא זזות ולא מוציאות הגה מפינו. ^[4]

   תיאור זה מדגיש עוד יותר את הקשיים שבחיים מסוג זה. מוטיב הדמיון שימש פעמים רבות עבור ילדים כאמצעי להגנת הנפש מפני האירועים הטראומתיים וכחבר בזמן של בדידות. גם כאן, כבעבר, הדמיון משמש עבור חנה כלי להתמודדות עם המציאות הקשה שבה היא נתונה.

   

   בתוך ארון הבגדים, הייתי מדמיינת שאני גמד קטן ביער, לבוש בבגד כחול וכובע אדום עם פונפון. ואני מטיילת בין הפרחים, שותה טל ומזהה כל פרח על פי הריח שהוא מדיף...^[5]

   מדבריה עולה כמיהה חזקה לטבע ולחופש.

3. הדדיות: מעבר לסכנות היומיומיות שאִתן התמודדו בני המשפחה יחד עם חנה ואמהּ, היה צורך להתמודד עם שגרת היומיום בבית ועם חלוקת התפקידים. חשוב להדגיש שבעוד שבני המשפחה סיכנו את חייהם למען השתיים, דאגו לכל מחסורן וויתרו על פרטיות, על חברים ועל משפחה, הרי שגם אמהּ של חנה נטלה חלק בתפקידי הבית: היא ניקתה אותו, היא עזרה בהכנת שיעורי הבית והיא זו שהכינה את הסבון שגברת סקוברונק מכרה בשוק. גברת סקוברונק הבינה את הקשיים שאִתן נאלצה חנה להתמודד והביאה לה במתנה עציצים, שלהם היא תדאג ובהם היא תטפל.

לאור מורכבות החיים במסתור, כפי שתואר לעיל, כדאי לשוחח עם התלמידים על התנהגותה של חנקה, הילדה הפולנייה. התנהגות שמעידה על השפעת הדוגמה האישית של המבוגרים, על האווירה המשפחתית ועל ההתבגרות המוקדמת של ילדים בתקופה זו, שחלה לא רק על ילדי היהודים.

שימוש בחומרים בין-תחומיים נלווים

עדויות, יומנים, זכרונות וסיפורת:

"פתאום יורדת עלי תחושה מוזרה של אושר: זה עתה ערכתי היכרות עם ידיד חדש. הוא עוזר לי, מגן עלי בכל עת ולעולם לא יעזוב אותי. הידיד החדש שלי הוא הדמיון. גיליתי עולם חדש. הדמיון הוא הסוד שלי..." ^[6]

בדומה למוטיב הדמיון, שסייע לחנה בשעותיה הקשות, הרי שילדים באותה תקופה, בעיקר במפגשם עם סיטואציות טראומתיות, נאחזו בכל משענת כדי להתעודד. כך מספר ביומנו משה פלינקר: "בימים האחרונים הרביתי מעט יותר משהייתי רגיל, לקחת את תנ"כי ולקרוא בו. ביותר קראתי את פרקי הנקמה-נחמה בנביאים האחרונים. לקחתי מהם כוח ואמונה בישועה שקרובה לבוא".^[7]

תצלומים נלווים

הולנד, אמסטרדם, פלורי אשר במחבוא, 1943. הולנד ,אהרלן, מקום מחבואו של מקס כהן. הולנד, זוג יהודים במחבוא. הולנד, יהודים במחבוא יושבים בצפיפות. הולנד, יהודים במחבוא לומדים מתוך ספרים. הולנד, נשים יהודיות מכבסות במחבוא. הולנד, אהרלן, מקס כהן במקום מחבואו, 1943. פולין, דוקטור גולדפין מתחבאת כנזירה בתקופת המלחמה.

1. נעמי מורגנשטרן, רציתי לעוף כמו פרפר – רסיסי ילדות מתקופת השואה, יד ושם, ירושלים 1995, עמ' 24.
2. שם, עמ' 29.
3. שם, שם.
4. שם, עמ' 24 ו-28.
5. שם, עמ' 28.
6. משה (מוריס) רוט, ילד תרנגול, עקד, תל אביב 1998, עמ' 42.
7. הנער משה – יומנו של משה פלינקר, יד ושם, ירושלים תשי"ח, עמ' 59.
8. מרדכי פלדיאל, כל המקיים נפש אחת – חסידי אומות העולם וייחודם, יד ושם, ירושלים תשנ"ג, עמ' 63.

שיעור שישי: סיום המלחמה וחזרה לחיים

עמודים 30–36 מתוך הספר

נושאים חשובים בלימוד פרק זה

קשיי החזרה לחיים:

בתום שנתיים בבית משפחת סקוברונק שבוורשה הסתיימה מלחמת העולם השנייה וחנה ואמהּ היו לבנות חורין. כניצולים רבים אחרים אף הן שבו לביתן שבביאלה ראווסקה בתקווה למצוא שם בני משפחה וחברים. אולם עם בואן לעיירה התחוור להן גודל האבדן: האב לא שרד את המלחמה, כל בני משפחתן המורחבת נרצחו ורק אנשים בודדים מיהודי העיירה נותרו בחיים.

הייתי בת עשר כשהמלחמה הסתיימה.

נסעתי עם אמא ברכבת לעירה שלנו, ביאלה ראווסקה. חשבנו למצוא את אבא ולראות אולי מישהו מבני המשפחה ניצל.

...עברנו ליד הדירה שלנו. הבטתי דרך החלון פנימה. הכל עמד במקומו, כאילו לא עזבנו, במקומנו גרה בדירה משפחה פולניה. זה לא היה ביתנו עוד [...]

נשארנו לבד רק אמא ואני, איבדנו את אבא, איבדנו את סבתא, את הדודים והדודות ואת בת דודתי הניה. מכל תושבי העיירה היהודים נותרנו בחיים אני ועוד ילד, ושלושים וחמישה מבוגרים.

למחרת עזבנו את העיירה.

לתמיד.^[1]

חנה מתארת בתחילת הפרק בדידות רבה ותחושה של זרות ופחד. היא ואמהּ עברו להתגורר בעיר אחרת תוך הסתרת יהדותן מחשש פן יבולע להן: האם חזרה לעבוד כתופרת וחנה החלה ללמוד בבית ספר מקומי לא יהודי, ואף ביקרה בימי ראשון בכנסייה. החיים בזהות בדויה לאחר המלחמה שימשו עבורן עוגן של ביטחון בתוך עולם שחרב ושלדידן שוב אינו בטוח דיו.

הכמיהה לשייכות ולבית הובילה את חנה לבקש מאמהּ את הקרבה ליהדות:

חזרתי הביתה ובקשתי מאמא לחפש יהודים.

בחלון אחד הבתים ראינו זוג פמוטים דולקים. 'ערב שבת', אמרה אמא. אמא דפקה על דלת הבית. כשנפתחה הדלת, הרחתי ריח חזק של תבשיל דגים ממולאים. אמא נפלה בוכה על כתפי בעלת הבית היהודיה. חזרנו לחיות עם יהודים^[2] .

השיבה לחיק היהדות מלווה בסממנים היהודיים הבולטים: פמוטים של שבת והתבשילים המסורתיים המוכרים בכל בית יהודי מזרח-אירופי ומפיצים את ריחם למרחוק.

פמוטים של שבת מייצגים לא רק חגים ומסורת, אלא גם את מהות הקיום היהודית. הדלקת נרות שבת היא מנהג יהודי נפוץ בקרב נשים יהודיות, מנהג העובר מדור לדור ומסמל את המשפחה היהודית.

בניית חיים ועלייה לארץ ישראל:

עם שובן לחיק הקהילה היהודית המתהווה הקימה אמהּ של חנה מחדש את ביתן יחד עם ניצול שואה נוסף, יוסף קופרשמיט, שאיבד בשואה את אשתו וילדיו. שנה אחר כך נולד לחנה אח בשם אברהם. הזהות המתחדשת של חנה, הצורך שלה בשייכות והזדהותה עם סיפור הגבורה המיתי של חנה ושבעת בניה, שהומתו בשל רצונם לחיות כיהודים, חיזקו את תודעתה הלאומית והובילה אותה לתנועת הנוער "החלוץ" ולרעיון העלייה לארץ ישראל. אף כאן, כמו בסיפור החזרה לחיק היהדות, חנה היא זו שמקבלת את ההחלטה המשפחתית לעלות לארץ ישראל ולא להגר לארצות הברית שאליה יכלו להגיע, ובכך בא השיא בתהליך התבגרותה בטרם עת:

הודעתי שאני רק עולה לארץ ישראל, ואיני עוברת לשום מדינה אחרת.^[3]

סיפורה של חנה מסתיים עם בניית חייה בארץ:

עמדתי על הספון ואמרתי לעצמי: 'אני חנה – יהודיה גאה. חיה בארץ ישראל, במקום שיש לו עתיד. עם ישראל חי!'^[4]

חנה למדה סיעוד והפכה לאחות בריאות הציבור בתל אביב. היא נישאה ליצחק גפרית וילדה את בנה, עופר. לא בכדי מסתיים הספר עם פנייה אישית של חנה לילדים הקוראים בו בצירוף תמונתה היום עם בנה ונכדיה:

את סיפורי אני נושאת עמי, ומעט ממנו הצגתי לכם. אשמח מאד לענות למכתביכם, ולהיפגש אתכם^[5] .

עבור תלמידים בגיל זה, סיפור הצלתה של חנה, בניית החיים והקמת המשפחה כמו גם היכולת לכתוב אליה ולשאול אותה שאלות, הם בעלי משמעות רבה.

סיפורה של חנה מסתיים בהכרת הטוב: בני הזוג סקוברונק, מציליהן, הוכרו כחסידי אומות העולם ועץ ניטע על שמם בגן חסידי אומות העולם שביד ושם.

תצלומים נלווים

גרמניה, לאחר המלחמה, חגיגת חנוכה פירסטנפלדברוק, גרמניה, 1945, חנוכה במחנה עקורים. יוון, אנית מעפילים לפני הפלגתה, 1946. חיפה, מעפילים על סיפון האוניה "אקסודוס", 1947. ספינת מעפילים שעליה מובאים אנשי שארית הפליטה. פריס, 1945, יהודים חוגגים את הקמתה של מדינת ישראל לנדסברג, גרמניה, 16 במאי 1945, תהלוכה לכבוד הקמת מדינת ישראל

הרחבה היסטורית למורה

הרחבה זו מיועדת למורים בלבד ואין להשתמש בחלקים הקשים שבה במהלך השיעור עצמו.

לאחר שש שנות מלחמה נערכו ברחבי אירופה חגיגות לרגל הניצחון על הנאצים. בעבור העם היהודי איחר הניצחון לבוא: קהילות מסוימות, בעיקר במזרח-אירופה, הושמדו לחלוטין, ולא נותר אף יהודי אחד לפליטה. יום הניצחון היה עבור הניצולים יום של גאולה, אך גם ראשית ההכרה בגודל האסון ותחילתו של מאמץ כמעט על-אנושי לאסוף שברי חיים ולהתחיל מחדש. מצבם הפיזי והנפשי של היהודים בימים הראשונים לשחרור היה קשה מאוד. ליוו אותם תחושות ייאוש ודיכאון, ולעתים אף אדישות למתרחש סביבם. מצבם הפיזי היה ירוד ביותר, ורבים סבלו מתת-תזונה ומחוליים קשים, תוצאה של תנאי החיים בתקופת השואה. רבים מניצולי השואה מצאו את עצמם עם תום המלחמה בודדים בעולם, ללא משפחה וללא חברים, ולעתים אף נותרו שריד אחרון לקהילתם. ההתמודדות העיקשת עם חיי היומיום בשנות המלחמה ועם הניסיון להישאר בחיים הותירה מעט מקום למחשבה על גורל בני המשפחה ועל חייהם הקודמים. עתה עלו וצצו תחושות של בדידות ואבדן, שהיו קשים מנשוא ועוררו בקרב הניצולים ערגה ליקיריהם שאבדו. מאוויים אלה באים לידי ביטוי בעדויות רבות מתקופה זו.

כבר עם שחרור השטחים המזרחיים על ידי הצבא הסובייטי בקיץ 1944 החלו יהודים לנדוד מעיר לעיר ומעיירה לעיירה בחיפוש אחר בני משפחתם, בתיהם ורכושם, ואולי אף שרידים מקהילתם. רבים גילו שמשפחותיהם נרצחו ובביתם גרים זרים, ושהם נותרו ללא בית לשוב אליו. ניסיונם של הניצולים לשוב אל המקומות שחיו בהם ערב המלחמה לא עלה יפה במרבית המקרים.

עם שובם לבתיהם נתקלו רבים מהניצולים בגילויי אנטישמיות מצד שכניהם משכבר הימים. 350 יהודים נרצחו בפוגרומים שהתחוללו בערים ובעיירות ברחבי פולין עד סוף שנת 1945. הידוע שבמסעות הרצח לאחר המלחמה היה פוגרום קיילצה שהתרחש בחודש יולי 1946. בפוגרום זה נרצחו 42 יהודים ובהם נשים וילדים. מעשי רצח אלה הכריעו את הכף עבור רבים מבין השבים הביתה, והם עזבו את פולין לטובת חיפוש אחר מקום שבו יוכלו לבנות מחדש את ביתם. אף במערב אירופה, שם יכלו הניצולים בדרך כלל למצוא את בתיהם עומדים על תִלם, התאכזבו רבים מהם מיחסם של שכניהם ושל הגופים הבירוקרטיים שטיפלו בעניינם, ואף הם נתקלו לעתים בגילויי אנטישמיות.

עבור ניצולי השואה ששבו מהמלחמה חסרי כול נגע האיסוף של "כל מה שאין" בנימי נפשם. בסופו של דבר היה עליהם לגשש את דרכם לחיים בכוחות עצמם.

בצאתם מעיירותיהם אל עבר ריכוזים יהודיים בעריה המרכזיות של פולין השאירו הניצולים אנדרטאות ומצבות זיכרון לבני משפחותיהם ולבני קהילתם שנרצחו בתקופת השואה. עבור מי שחווה את התופת בשנות המלחמה והיה עד לניסיונם העיקש של הנאצים ליטול את אנושיותם של הקרבנות, לרמוס את כבודם עד עפר ולטשטש את זכרם, היה בהקמת מצבות שיישאו את שמות הקהילות ושמות בניהן צו מוסרי שהוא משום חוב למתים.

על אף הבתים ההרוסים והפרוצים, שחלקם נתפסו בידי זרים, ועל אף העיירות הריקות מיהודים, רבים לא אמרו נואש והמשיכו לחפש את יקיריהם בערים המרכזיות של פולין שאליהן הגיעו בנדודיהם. כך, למשל, בעיר לודז' שהפכה החל בחודשים ינואר ופברואר 1945 למקום העיקרי שאליו הגיעו הניצולים ובו התרכזו, נתלו אלפי מודעות ופתקים בבליל שפות על ידי יהודים שביקשו למצוא ולו פיסת מידע על בני משפחתם.

לודז', כערים מרכזיות אחרות בפולין דוגמת קרקוב וּורשה, הפכה לאבן שואבת ליהודים. יהודים רבים ביקשו לשוב ולחיות בקרב קהילה יהודית תומכת שיכולה הייתה להפיג במעט את תחושת היתמות ולעמעם את יחסם העוין של התושבים הפולנים בערים הקטנות. בערים הגדולות אף היה קל יותר למצוא עבודה ולחזור לשגרת חיים נורמלית ככל הניתן.^[6]

1. נעמי מורגנשטרן, רציתי לעוף כמו פרפר – רסיסי ילדות מתקופת השואה, יד ושם, ירושלים 1995, עמ' 30.
2. שם, עמ' 32–33.
3. שם, עמ' 33.
4. שם, עמ' 34.
5. שם, עמ' 36.
6. מבוסס על דניאל בלטמן, נכרים במולדתם – יהודי פולין מלובלין (1944) עד קיילצה (1946, בתוך: השואה הסטוריה וזיכרון, ספר יובל לישראל גוטמן, שמואל אלמוג, דניאל בלטמן, דוד בנקיר, דליה עופר, עורכים יד ושם, ירושלים 2002, עמ' 186-162.