הספר: בת כזאת רצינו-סיפורה של מרטה גורן. כתבה: נעמי מורגנשטרן.
ומערך שיעורים הכולל הצעות לפעילות ושאלות לדיון.
הספר מפגיש את הילדים עם סיפורה של ילדה צעירה, מרטה, וקורותיה בטרם השואה, בתקופת השואה ובתהליך ההצלה והחזרה לחיים.
הספר מזמן דיון בעקבות נושאים המהווים את מרכזו של הדיון החינוכי על אודות השואה, באופן מעמיק יותר מאלו שנלמדו בשנים הקודמות. הוא מביא בפני התלמידים הכרות עם נושאי יסוד כגון: העולם היהודי שבטרם שואה על גווניו, קשיי הגטו ודרכי התמודדות שונים, אובדן, מאמצי הצלה והדילמות הנלוות להם, המאמצים בתהליך החזרה לחיים והשיקום. כל אלה משולבים עם נושאים ערכיים: זהות יהודית, יחס לאחר, התמודדות בעת משבר, משפחה, חינוך, חברות, עזרה הדדית ועוד.
הספר, המאפשר לתלמידים ליצור אמפתיה כלפי הילדה שניצלה, נכתב תוך התחשבות רבה ביכולות הקוגנטיביות והרגשיות של התלמידים בגילאי ה-ו. הוא מעמיק את ההתבוננות בנושאים שהתלמידים נפגשו עמם בשנים קודמות כגון הצלה, חסידי אומות העולם, התמודדות הילדים והוריהם ועוד. בנוסף על כך הוא מציע בסיס ראשוני לנושאים עליהם יורחב העיסוק בהמשך.
המושגים הבאים מובאים תוך כדי הסיפור בהקשרם ובאופן שיאפשר את הכלתם הרגשית והקוגנטיבית:
חיי היהודים שבטרם שואה – זרמים ודעות הכיבוש הנאצי הגטו וההתמודדות בו המסתור חסידי אומות העולם שארית הפליטה החזרה לחייםעל מנת שהתלמידים יוכלו להפיק את המירב מן הספר וכדי שניתן יהיה לפעול בזהירות הנדרשת במפגש עם הנושאים המורכבים שהספר מעלה אנו מציעים שהקריאה בו תעשה באופן מונחה עם התלמידים. המורה יוכל לבחור פרקים נבחרים אותם יקרא עם התלמידים בכיתה, ועל חלקים אחרים 'יגשר' בעל פה.
במערך השיעור הנלווה שאלות לדיון והעמקה בעקבות הספר, תצלומים, פעילות ויצירה.
במערך הצעה למהלכים שיתמקדו בשני נושאים מקבילים:
לחצו על הספר על מנת לצפות בגירסתו המלאה:
לפניך הצעות למהלכים חינוכיים בעקבות הספר: "בת כזאת רצינו – סיפורה של מרטה גורן".
הספר מכיל נושאים משמעותיים רבים, אך גם מורכבים ולא פשוטים לתלמידים צעירים (כיתות ה–ו). משום כך, חשוב לקיים קריאה מונחית ודיון עם התלמידים שיאפשרו עיבוד רגשי לצד התבוננות מורכבת ומעמיקה בסוגיות השונות. דיון כזה אשר ינוהל על ידי דמות חינוכית משמעותית לתלמידים יהווה מעין "עוגן נפשי" בהתמודדות עם תוכני הספר.
הספר, אם כן, מזמן דיון בעקבות נושאים המהווים את מרכזו של הדיון החינוכי על אודות השואה, ומעבר לכך. הוא מביא בפני התלמידים היכרות עם נושאי יסוד כגון העולם היהודי שבטרם שואה, הגטו, אבדן, מאמצי הצלה, חסידי אומות העולם, המאמצים בתהליך החזרה לחיים והשיקום. כל אלה משולבים עם נושאים ערכיים: זהות יהודית, יחס לאחר, התמודדות בעת משבר, משפחה, חינוך, חברות, עזרה הדדית ועוד.
העובדה שכל המושגים הללו מובאים בתוך סיפור, מאפשרת להוביל את הדיון בעקבות הערכים שבהם משתלבים המושגים הרלוונטיים בנושא השואה.
בהתאם ליכולתם הקוגניטיבית והרגשית של תלמידים בכיתות ה–ו משולבים בספר מושגים שונים. בדרך זו יוכל התלמיד לקדם את ההבנה של מושגים שהוא כבר פגש בעבר, ומאידך גיסא לרכוש חדשים אשר בשנים הבאות הוא יעמיק את הבנתם. כל זאת בהתאם לתפיסה הספירלית המניחה, בהתאם לתאוריות ההתפתחותיות, כי ההבנה של משמעות המושגים הנה מתפתחת, ותלמיד יכול לפגוש מושג מסוים בשלבים שונים ולהעמיק את הבנתו ומשמעותו. ניתן לעיין בטבלה שלהלן המדגימה את ההתפתחות של הנושאים והמושגים בנושא השואה. (קישור)
את ההצעות לדיון בנינו בשני מסלולים, והמורה יכול לבחור את המסלול המתאים לתלמידיו מבחינת יכולותיהם והנושאים הרלוונטיים להם. שני המסלולים עוסקים בחייה של מרטה בטרם שואה, בתקופת הגטו, בבריחה מהגטו ובמסתור הראשון.
המסלול "חסידי אומות העולם – הצלה על ידי לא יהודים", מתמקד במאמצי ההצלה של המשפחה המצילה במגוון התחומים אשר היה צריך לתת עליהם את הדעת על מנת להציל ילדה אחת, בנתינה ללא סייג אשר קיבלה ביטוי ברמות שונות: נפשית, פיזית, לימודית, חברתית ועוד. ההתמקדות במסלול זה תאפשר להעמיק את ההבנה בסוגיה של הנתינה לצד הבנת מורכבות ההצלה והסכנות שנלוו אליה.
המסלול "זהות במסתור" יתעמק בשאלה של המאמצים והמחירים של הניסיון להינצל בתקופת השואה. לילדים היהודיים לא היה כמעט פתח להצלה חוץ ממסתור אשר פעמים רבות לווה באימוץ זהות לא יהודית. מצב זה העמיד אותם בפני הדילמות הקשות ביותר של זהות, פעמים רבות ללא רשת של תמיכה עקבית, אלא מה שנשאו עמם בנפשם מהשנים הקודמות בטרם שואה. הבעיה היא שכל זהותם החדשה התבססה על מחיקת אותו עולם. אילו כוחות יכולים הילדים לגייס בהתמודדות זו? שאלות אלו תעמודנה במרכז הדיון במסלול זה.
הפרק במקוֹם לְהַתְחִיל בְּמָה שֶׁהָיָה..., הפותח את ספרה של מרטה בת כזאת רצינו, מציג את סיפור חייה כיום, עשרות שנים מתום המלחמה, ומתאר אותה כאישה נשואה, כאם לילדים, כסבתא לנכדים וכאדם רב-פעלים. בחירה מודעת זו לפתוח את הספר בהווה ולא בעבר נובעת מתוך גישה חינוכית הרואה בהצגת המסר של בנייה ושיקום לאחר השואה חשיבות רבה. מסר שיש בו כדי להאיר מושגים חינוכיים חשובים, כגון תקווה, המשכיות והבלטת חייהם המלאים ובעלי המשמעות של הניצולים, עשרות שנים מתום המלחמה. פתיחה מסוג זה משמשת אף כעוגן של ביטחון עבור התלמידים, כאשר הם מגלים את עובדת הישרדותה של מרטה כבר בתחילת הספר.
לפני הדיון על הדרך שבה מרטה מציגה את עצמה, אפשר לבקש מהתלמידים לרשום בדף שלושה דברים שהם רוצים שחבריהם יֵדעו עליהם. לאחר מכן אפשר לדבר עם התלמידים על הדברים שבחרו לכתוב: כיצד בחרו בהם? האם הם בחרו דברים שהם גאים בהם? דברים שיקרבו את החברים אליהם? שהם חשובים להם או לחבריהם? וכדומה. דיון כזה יוכל להבהיר את החשיבות של הדרך שבה מרטה מציגה את עצמה.
מרטה ונכדה
מרטה מתארת בגאווה את הישגיה הרבים במהלך חייה עד כה: בניית משפחתה הענפה, קשריה ההדוקים עם נכדיה והישגיה המקצועיים אשר בולטים אף יותר לאור העובדה שהיא מעולם לא סיימה את לימודיה בבית הספר היסודי, כפי שנקרא בהמשך.
מסר נוסף המופיע אף הוא בפתיחת הספר מציג את כוחות האהבה הטמונים בה. יכולתה של מרטה להמשיך לאהוב על אף כל מה שעברה בתקופת השואה תואמת את יכולתה לשוב אל ספסל הלימודים: אני אוהבת מאוד את קרוביי ואת ידידיי, ואני חושבת שאני סבתא טובה. אני נהנית לארח, לשחק ולטייל עם עמוס והילדים ברחבי הארץ.[1]
הפרקים בעמ' פותחים את סיפור חייה של מרטה לפני השואה בקרב משפחתה וקהילתה. כך, תוך לימוד על היהודי לפני שהיה לאדם נרדף, יוכלו התלמידים להכיר את הפן האנושי של הקרבנות ושל הניצולים, לצד התוודעות לעולם התרבותי העשיר שאבד. הפרקים מספרים על חיי היהודים לפני השואה: מגוון הזהויות ודרכי החיים, עולם הילדות שאבד ומקורות כוח בחייה של מרטה.
מרטה ואמה
בעיר פעלו מגוון רחב של תנועות רעיוניות שונות, בהן אף התנועה הציונית, כפי שכותבת על כך מרטה בספרה: חלק מהיהודים היו ציונים וחיכו לאישור לעלות לארץ ישראל [...] אבא היה ציוני וממקימי הגימנסיה.[2] אף מרטה חלמה להמשיך את דרכו של אביה וללמוד בבוא העת בגימנסיה.
תיאור הוריה המשכילים של מרטה, בעלי המקצועות החופשיים, מלמד על חדירתה של המודרנה גם לעיר קטנה כגון זו: אבא ישראל, עורך דין [...] ואמי [...] לפני שנישאה לאבא היא למדה רוקחות בווינה שבאוסטריה, וכשחזרה לצ'ורטקוב התחילה לעבוד בבית המרקחת ברחוב הראשי בעיר.[3]
כמו כן מתוארת לכידות משפחתית וקהילתית שבמרכזה ניצב בית הכנסת:
בכל שבת בבוקר הלכנו לבית הכנסת הגדול, וכשאבא התפלל אני שיחקתי בחוץ עם חברתי דושה. ותמיד עם סיום התפילה, כשיצאו אבא והמתפללים אל הרחבה שלפני בית הכנסת ואני רצתי לאבא, היו 'הדודות' ניגשות אליי ומדביקות ללחיי את נשיקותיהן הרטובות.[4]
לפניכם תצלומים מצ'ורטקוב בשנים שבהן גדלה מרטה. בחרו תצלום וצרו בעזרתו יצירה שתשקף את הדברים שקראת על צ'ורטקוב, על הקהילה היהודית בה ועל מרטה ועל משפחתה.
משפחתה של מרטה חיה במזרח פולין, באזור שעם ראשית מלחמת העולם השנייה נכבש על ידי השלטון הסובייטי, ושנתיים לאחר מכן על ידי הנאצים.
באמצעות הטקסט שבפרק ואז השתנו החיים התלמידים לומדים על חיי היומיום תחת השלטון הסובייטי ועל הפגיעה באוטונומיה הפנים-יהודית, שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בסגירת בתי כנסת ובאיסור התפילה בציבור. בעקבות הכיבוש הסובייטי נאלצה משפחתה של מרטה לעבור מדירתה רחבת הידיים והנוחה לבית קטן בן שני חדרים. הוריה ניסו להמשיך בשגרת החיים של המשפחה, ככל שניתן היה בתוך התוהו ובוהו שנוצר בעולמם. כך, באביב של שנת 1941 חגגו לה הוריה של מרטה את יום הולדתה השישי בחיק בני משפחה וחברים.
ביוני 1941 נכבשה העיר צ'ורטקוב על ידי גרמניה הנאצית, וחיי היהודים בה השתנו ללא הכר – יהודים נעצרו ברחוב והוכו, נשדדו ולעתים אף נרצחו. הפחד הפך לבן הלוויה של יהודי העיר.
בהמשך התלמידים נחשפים לפחד ולקשיים שליוו את חיי היהודים עם הכיבוש הנאצי והגטו, אך הדבר נעשה באמצעות התמקדות בנקודת המבט האישית של משפחתה של מרטה כמקרה מבחן לכלל היהודים בעיר:
לאחר שהלימודים בבית הספר נפסקים בצו, נשלחת מרטה לבית הסב והסבתא למשך היום, ורק בערב, עם שובה של האם מהעבודה, היא שבה לביתה.
דמויות אלו משמשות עוגן של ביטחון ויציבות בתוך התוהו ובוהו המקיף את הילדים.
מרטה מתארת חיי יומיום אפורים, משעממים, חד-גוניים, בודדים מאוד ויחד עם זאת רוויי סכנה בגטו. אמצעי חשוב להתמודד עם הבדידות הוא השימוש בעולם הדמיון. מרטה מוצאת נחמה במשחק עם חברה דמיונית המאפשר לה לשכוח מעט את חייה בגטו.
שלב מהיר בתהליך התבגרותה של מרטה בא עם הידיעה על דבר מותה של דושה, חברתה הטובה. זהו פרק קשה, ויש לשים לב לתגובות התלמידים.
בפרק לאן נסעה דושה מרטה מתמודדת פנים אל פנים עם הסכנות שבחיים בגטו ועם אבדן חברתה הטובה. מרטה המשועממת והעצובה חומקת יום אחד מהבית מבלי שסבתהּ שמה לב לכך, כשפניה מועדות אל עבר ביתה של דושה. בדרך היא נתקלת מקרוב וללא הכנה בחיילים הגרמנים.
האם, שמתקשה לספר לבתה על דבר מותה של דושה ומנסה לגונן על עולמה התמים כפי שעשתה עד כה, מסבירה למרטה כי דושה נסעה מהגטו והיא איננה. אולם לאחר שמרטה אינה מרפה ומבקשת לדעת לאן בדיוק נסעה חברתה, עונה האם:
הגרמנים לקחו אותם. הם מתו.[5]שימו לב לדילמה שהאם עומדת בפניה. בשלבים הראשונים היא אינה מספרת למרטה את מלוא הסכנה הנאצית (אף על פי שבאזור זה כבר התקיימו רציחות, וכפי שנראה בהמשך לאם יש יכולת להיות מעודכנת יחסית, בזכות עבודתה). היא מעדיפה לשמור על נפשה של הילדה. אך כשהילדה, שאינה מבינה את הסכנה, יוצאת החוצה בלי רשות, נאלצת האם לספר לה את האמת המרה שיכולה לגבות מחיר נפשי מבתה.
ומרטה – באופן זה מרטה נפרדת באופן סופי מילדותה. היא מתבגרת ומתחילה להבין דברים בעצמה. כדרכם של ילדים, היא מסתגלת לעולם החדש המצוי בתוך דל"ת אמותיה. היא אינה מעיזה עוד לצאת מהבית, ונקשרת לצלם שגר בחדר שליד חדר המשפחה בגטו. המצלמה והמשחק מולה מאפשרים למרטה לחיות בעולם של פנטזיות ולברוח ממציאות חייה העגומה. הצלם עצמו אף הוא משתף עמה פעולה שעה שהוא מבקש ממנה לחייך, והיא נענית לכך בשמחה:
חייכתי, רקדתי וקדתי קידה; פעם הייתי נסיכה ופעם צפרדע, פעם מכשפה רעה ופעם נסיך מושלם, והצלם הנחמד שתף אתי פעולה.[6]משחקי תפקידים אלה בתוך עולם של דמיון נמשכו עד שגם הצלם נשלח אל מחוץ לגטו.
מרתף בית המרקחת
שימו לב לכך כי המבנה של הפרק, אשר אינו מסתיים במילים הקשות של האם על מות החברה, מחייב את הקורא לעסוק בדרכי התמודדותה של מרטה. עם זאת, אין הוא משאיר אותנו בתחום של האשליה כאילו אסטרטגיות התמודדות אלו יכלו לשנות את המציאות שבה חיה מרטה – גם הצלם נעלם ועמו היכולת להצטלם כנסיכה. האם העובדה כי גם אסטרטגיית התמודדות זו לא יכולה הייתה להימשך מבטלת את החשיבות של הלימוד על אודותיה? המאמצים, והכוחות הטמונים בילדה, באמה ובסובבים אותה עומדים בראש הדיון החינוכי שלנו, ועל כן יש להעמיק בהם. אך עיסוק זה אינו יכול לבטל את ההכרה במציאות ההיסטורית של אז, שעדיין כל הכוחות הללו לא יכלו לבטל את הסוף המר.
לאחר שנה מרטה נמצאת בשלב חדש ומורכב בחיים: היא עוזבת את הגטו עם אמה, נפרדת, מבלי שתדע על כך, מסבהּ ומסבתהּ וחיה חיי מסתור במרתף של בית המרקחת שבו עבדה האם. דמותה של האם הופכת בשלב זה לדמות החזקה והבלעדית בחיים של הבת, לעוגן של הצלה ולמנהיגה בעולם של תוהו ובוהו.
העמודים המספרים על בריחתן של האם והבת מהגטו הם בעלי ייחוד משמעותי לאור העובדה שהבת היא המתארת את פעולותיה ופעולות האם. ניתן לנסות ולחשוף עם הילדים את הסיטואציה גם מנקודת המבט של האם. האם, שחלק מאסטרטגיית ההצלה שלה בנויה על משחק, נראית כמי שבטוחה בעצמה, גם לאוכלוסייה ברחוב, גם לגרמנים שבשער אך במובן מסוים גם לבתה. בחלק זה ניתן לקיים דיון על תגובות הבת לעומת משחק התפקידים של האם כשעל שתיהן לצעוד בבטחה כדי שלא יזהו בהן את יהדותן. בעוד שמרטה נזרקת לעולם שבחוץ שבו כללי המשחק שונים בתכלית מאלה שהורגלה אליהם בתקופת הגטו, ומתנהגת כמו חיה רדופה, הרי שהאם, שחיה מאז ימיו הראשונים של הגטו בין שני העולמות ולמעשה סיכנה את חייה מדי יום עם צאתה מהגטו, סיגלה לעצמה כללי התנהגות ברורים כדי לשרוד. את כללי ההתנהגות האלה היה על האם להעביר לבתה כדי שגם היא תוכל לשרוד את העולם שבחוץ.
אל מול כל הסכנות שבחוץ, אחיזתה של האם בבתה נותנת את הביטחון לבת, ובמובן מסוים גם לתלמידים הקוראים את הספר, כי האם לוקחת את האחריות של הורותה במלוא מובן המילה.
עיקרו של הפרק הוא בכוח רוחו של האדם אל מול דה-ההומניזציה. היצירתיות, התקווה, העושר הנפשי והנחישות של האם סייעו לה ליצור לבתה עולם נפשי שונה לגמרי מהעולם שהייתה שרויה בו. פרק זה חשוב להבנת הקשר בין התנאים הגשמיים לתנאים הנפשיים, ולדיון על היכולת לשבור את הקשר הזה – ליצור, ללמוד ולחשוב גם בתנאים בלתי אפשריים. עבור מרטה, שנמצאת רוב שעות היום לבד, שובה של האם מדי ערב מהווה סוג של ביטחון ותקווה שנותן לה את הכוחות לשרוד את בדידות ואפרוריות היומיום. עם כל זאת משתלבים כוחותיה של מרטה כילדה יצירתית, בעלת דמיון ונחישות אף היא.
שימו לב למילים: "בשעה מיוחדת זו ובמקום מיוחד זה"; ה"שעה" – סיום יום של סכנות ומתח נפשי אדיר, ה"מקום" הוא מרתף חשוך – כיצד הופכת האם את שני אלו ל"מיוחדים"? באילו כלים היא משתמשת לשם כך? מה נדרש ממנה על מנת להיות מסוגלת לעשות זאת?
האם שמה לה למטרה להכין את מרטה לבית הספר של החיים בלעדיה, ולתת לה כלים לעתיד. לשם כך היא מגייסת את כל הכוחות שברשותה. תקופת לימוד משותפת זו נטעה במרטה את הדחף ללמוד ולהתפתח, דחף שהנחה אותה בכל שלב בחייה מאז ועד היום.
שימו לב כמה תפקידים היו לאמה של מרטה בחייה בשלב הזה.
ניתן לכתוב על דפי A3 נפרדים את המילים: חינוך, עתיד, אהבה, תקווה, משפחה, ידע.
ולבקש מכל תלמיד לבחור דף אחד או שניים ולרשום בו דבר חדש שהוא למד על המושג שעל הדף, בזכות הסיפור של מרטה.
אחת הדילמות הקשות בסיפורי הצלת הילדים בתקופת השואה הוא הצורך להיפרד. בעולם שבו התוהו ובוהו שולט וכלל המערכת הנאצית מגויסת לרצח, מאמצי ההצלה מחייבים את היהודים לפעול בניגוד לצורך הטבעי הראשוני ולהיפרד.
כאשר החל הרצח ההמוני הייתה בלכידות המשפחתית משום סכנה; רבים מבין היהודים הבינו שכדי להינצל ולהציל את בני משפחותיהם יהא עליהם להיפרד. אמה של מרטה, שניסתה להצילה בכל דרך, בחרה לשלוח אותה, לבדה, למכרים פולנים בוורשה.
לפנינו פרק שלם המוקדש לתהליך שעוברת מרטה בדרך להחלפת זהותה הקודמת מילדה יהודייה לילדה פולנייה בשם קרישיה.
פרק זה מהווה למעשה את המעבר מילדות עם הורה מגונן להתבגרות מהירה ולחיים בסביבה רחוקה וללא אדם קרוב. תהליך שינוי הזהות אצל ילדים מורכב מאוד, בשל הדמיון, יכולת ההסתגלות וההזדהות, לצד אבדן עוגנים וביטחון שמערער לחלוטין את הבסיס שעליו נבנית האישיות של האדם.
בסיום הפרק מרטה המתבגרת מבינה שאין דרך אחרת להצלה ופתוחה להקשיב להוראות האם שמכינה אותה לחיים בלעדיה. הוראות אלו שימשו לאחר מכן כלים של הצלה שאין תחליף להם, ובבוא היום, עם השחרור ובניית החיים, לעוגן של ביטחון והערכה כלפי האם לאחר הפרידה הקשה ממנה. מרטה ממשיכה כל חייה לשאת את האם בלבה ואת המורשת שהנחילה לה.
קריאה בספרה של מרטה מציגה בפני התלמידים את חסידי אומות העולם כדמויות עגולות, מלאות ומורכבות ואת הדילמות הרבות שעמדו בפני קבוצה זו. בשל כך, מוקדש לכל דמות בקבוצה זו כמעט פרק שלם בספר. באופן זה התלמידים יכולים להכיר את הקשיים והדילמות הניצבים בפני המצילים, עם הפתרונות שהם מוצאים בכל פעם מחדש ועם גבורת מעשיהם וטוב לבם.
המפגש עם סיפורם של חסידי אומות העולם מעמיק את התקווה והאמונה בטובו של האדם, מושגים ששילובם במערכים חינוכיים על אודות השואה הוא חיוני.
בנוסף, עיסוק מעמיק ורציני במושג "חסידי אומות העולם" יאפשר לתלמידים להבין טוב יותר את מציאות חייהם הקשה של היהודים בתקופת המלחמה, ואת תלותם הכמעט מוחלטת בסביבתם הזרה במאבקם לחיים. באופן זה יעברו התלמידים תהליך פנימי שבו שאלות המטרידות את התלמידים לעתים, כגון "למה לא מרדתם?" ו"למה לא ברחתם?" תקבלנה מענה מעמיק ורציני ותפננה את מקומן לשאלות כגון "איך בכל זאת ניצלתם?" ו"איך שרדתם?".
במהלך קריאת פרקי הספר התלמידים מבינים כי ללא העזרה וההכוונה של מציליה לא היה מתאפשר למרטה לחיות בזהות שאולה. את אבני הדרך הראשונות בשאלה כיצד לנהוג כילדה נוצרייה שגדלה כבת כפר מרטה מקבלת ממשפחת מציליה. בהמשך הדרך יהיו אלה חושיה והכלים שקיבלה שידריכו אותה כיצד לנהוג במצבים של סכנה.
הפרקים הבאים בספר שופכים אור על מעשיהם של חסידי אומות העולם ומלמדים על הטוב שבבני האדם, ומכאן חשיבותם הרבה. הם ממחישים את הסכנה הגדולה שבהסתרת יהודים בתקופת השואה, ומלמדים על כל פרטי-הפרטים שיש לשים לב אליהם כדי להצליח במשימת ההצלה. חשוב להדגיש בפני התלמידים את מושג ההקרבה, שמתבטא מטבעו הן בדברים הפיזיים שהמצילים מעניקים למרטה והן בנכונותם לעשות כל זאת בצל סכנת המוות הגדולה שריחפה על חיי משפחתם, וזאת מבלי לקבל תמורה חומרית.
הצלה של ילדה אחת חייבה בנייה של מכלול חיים שלם שיגבה את סיפור המסגרת. כל אחת מדמויות בני המשפחה מקריבה ומתגייסת, והספר נותן דגש לכל אחת מהן.
הדוגמה הראשונה היא לידקה שולץ והפרטים שעליהם היא מקפידה. על מרטה אסור לטעות, משום שהדבר עלול לסכן את המצילים והם יכולים לשלם על כך בחייהם.
המסע ברכבת נמשך שלושה ימים ומבליט את גודל הסכנה ואת מסירותה של לידקה למרטה. הספר מתאר בהרחבה את ההכנות למסע, את ההוראות שמרטה מקבלת לפני שהיא עולה לרכבת ואת כללי הזהירות שלידקה נוקטת בהם במהלך הנסיעה.
לידקה מנחה את מרטה כיצד לנהוג בפגישתה עם בני משפחת שולץ בתחנת הרכבת בוורשה. משפט מפתח שינחה את מרטה לאורך כל תקופת שהותה בבית המשפחה הוא המשפט הבא, שאותו אמרה לידקה לפני בואן לוורשה:
'את תרוצי אליהם ותחבקי אותם' [...] היה לי קשה לדמיין את עצמי קופצת מהרכבת, רצה לאנשים שמעולם לא ראיתי ומנשקת ומחבקת אותם. ואם הם לא נחמדים? אם לא אמצא חן בעיניהם, הם עלולים להשאיר אותי וללכת...[7]
מורכבות סיפור ההצלה מתגלם פה בעובדה שלמרטה חששות נורמליים של ילדה נורמלית שאינה רוצה לחבק אנשים זרים, אך בנוסף לזה, החששות אינם מתמצים בכך שלא יאהבו אותה אלא במחיר הכבד שיש לדבר. הדבר המדהים בסיפורה של משפחת שולץ, המצילה, הוא שהם מצליחים לתת לה את התחושה שהם מחבקים אותה "בחום".
סיפורם של חסידי אומות העולם מורכב מאנושיות, איכפתיות, אומץ לב, תושייה, קבלת האחר, עמידה והפגנת כוחה של רוח האדם.
בחרו את המושגים שלדעתכם מודגמים במיוחד בסיפורם של בני משפחת שולץ וגב' צ'פלינסקה והדגימו אותם מתוך משפטי מפתח בסיפור.
מרטה, מלאת התפעלות מהעיר הגדולה שאליה היא נחשפת וממה שהיא מזמנת לה – רחובות רחבים, חשמליות, המון אדם ובתים גבוהים. בפעם הראשונה זה שנים היא יכולה להסתובב ברחובותיה של עיר ולהיות חלק מהמתרחש בה. היא אינה נמצאת עוד במסתור במרתף טחוב ואינה נושאת את שמה היהודי. ואולם התיאור הפסטורלי של העיר דרך עיניה של ילדה קטנה מסתיים בתיאור מציאותי של עיר תחת כיבוש, של מדינה השרויה במלחמה ושל חידלונם של היהודים – רוכלים המוכרים מכל הבא ליד מחד גיסא, והריק של הקהילה היהודית בעיר מאידך גיסא.
מחקתי את מרטה והייתי כולי קרישיה[8].
זהו משפט חשוב ביותר שתהיינה לו השלכות עמוקות עם תום המלחמה, בעת שסבהּ ישוב ויבקש אותה. סיפורה של מרטה מהווה באופנים רבים מקרה מבחן לסיפורם של ילדי מסתור וזהות שאולה בתקופת המלחמה, שאחד הסממנים שלו הוא מחיקת עברם היהודי והתמסרותם לזהות החדשה שבנו לעצמם בעמל רב.
דבריה של האם, שנוכחת-נפקדת בחייה של מרטה, ממשיכים להנחות אותה בדרך להשתלבותה המלאה בחיק המשפחה ולהפיכתה לחלק מהחברה הסובבת אותה.
מרטה והבובה שקיבלה ממר שולץ
בפרקים הבאים תאסוף מרטה אט-אט כלים נוספים בדרך להשלמת זהותה הפולנית. בפרק איך משחקים בחצר? מרטה לומדת בעזרתם המסורה של ילדי המשפחה איך לשחק. מרטה, שאת כל שנותיה כילדה צעירה בילתה כלואה בחדר צר בגטו או בבית המרקחת, צריכה הייתה להכיר ולחוות משחקי ילדות. שני האחים במשפחה לקחו על עצמם ללמד אותה בשעות הערב המאוחרות את משחקי החצר של ילדי השכונה. מרטה, בצייתנות ובמשמעת עצמית, תרגלה עמם את המשחקים, ובאופן זה השתלבה בקבוצת ילדי החצר, כשגברת צ'פלינסקה, האומנת, שומרת מרחוק אחר כל צעד שלה ומגינה עליה בעת הצורך.
שלב חדש בחייה של מרטה התחיל עם פתיחת שנת הלימודים והשתלבותה בבית הספר, כפי שמסופר בפרק קרישיה תלמידה בבית ספר.
הזוג שולץ רשם את מרטה לבית הספר הטוב ביותר בעיר, כפי שהבטיחה לה האם. השקעתה של האם בלימודי הבת נשאה פרי, ומרטה הייתה לתלמידה טובה שהצליחה להדביק את הפער בינה לבין יתר התלמידים.
מעתה ואילך נשאו בני משפחת שולץ בטיפול במרטה ועשו זאת באהבה רבה: לידקה הייתה זו שהביאה את מרטה לוורשה, תפקידם הבלתי כתוב של אחיה היה לעזור לה בהשתלבותה החברתית בשכונה, גברת שולץ הייתה זו שעמדה בקשר עם המורים בבית הספר, גב' צ'פלינסקה, האומנת, טיפלה בה והשגיחה על כל צעד שלה, על כך עוד נרחיב בהמשך, ואילו אדון שולץ היה זה שהחליף את תפקיד האם בעזרה הלימודית.
חיים בזהות שאולה, כך יתברר לתלמידים ככל שיקראו יותר בספר, הם דבר מורכב מאוד, וכל צעד מוטעה יכול להוביל לסכנת חיים. מרטה מבינה זאת בכל פעם מחדש:
בבית חברתה החדשה, שהזכיר למרטה את בית סבהּ וסבתהּ והחזיר אותה לזיכרונות ילדותה המוקדמת, היא שוכחת לרגע לעמוד על המשמר ומנסה להרשים בעזרת זהותה הראשונה ואוכלת בסכין ובמזלג ולא בידיים, כפי שאמה הסבירה לה שבת כפר נוהגת. בכך היא מסכנת את זהותה החדשה, את חייה ואת חיי מציליה.
חיים של ילדים יהודים תחת זהות שאולה היו מבחינות רבות מלכוד עבור הילדים. מצד אחד נכפו עליהם חיים שונים בתכלית מאלה שהיו רגילים להם, עם אנשים זרים שבהם וברצונם הטוב היו תלויים, מנהגים ושפה אחרים ושמירה קפדנית שלא לטעות ושלא להרוס את הזהות החדשה שנבנתה בעמל רב. מצד שני הם לא יכלו להתמסר עד הסוף לחיים אלה, משום שבכל רגע נתון הזכירו להם מיד את מוצאם, את משפחתם ואת צוואת הוריהם להחזירם בבוא העת לחיק היהדות. מרטה, שנקרעה בין געגועיה לאמה ולבית ילדותה לבין חייה החדשים, הייתה תלויה בין שני העולמות – זה שהיה ונגוז וזה שקיים בהווה – ומנועה הייתה מלהתמסר באופן מוחלט לאף אחד מהם.
מרטה
שאלת החזרה לחיים לא הייתה דבר מובן מאליו עבור הניצולים שזכו להגיע ליום השחרור. אין זה מובן מאליו שאחרי השנים הקשות של השואה לא איבדו הניצולים אמון בחיים, באדם ובחברה. נכון הוא כי לאחר הטראומה והאבדן הם יכלו להפוך לאנשים ממורמרים שהשנאה מפעמת בהם ושהנקמה היא כל רצונם. אבל בסופו של דבר התהליך המופלא שעברו רבים מבין הניצולים היה תהליך של בניין ולא של הרס. רובם ניתבו את נקמתם לאפיקים חיוביים של בנייה, עשייה והמשכיות, כגון השלמת השכלה, הקמת משפחה ותרומה לחברה.
מרטה אוספת את מעט הכוחות שעוד נותרו לה, ומחליטה לדבוק בחיים ולדבוק בגברת צ'פלינסקה, האומנת ששמרה עליה כאם במשך כל תקופת המלחמה. היא מחליטה לקחת את גורלה בידיה – לעזור בפרנסתן ולחזור אל ספסל הלימודים. מרטה, שהתבגרה בטרם עת, כבר איננה הילדה עם הסרטים והשמלה שקיבלה ליום הולדתה הרביעי. כעת היא ילדה-מבוגרת שנחושה בדעתה לקחת את חייה בידיה ולעזור לאומנת צ'פלינסקה בכלכלתן.
אולם אל הדת היהודית מרטה מתכחשת.
במהלך השנים עברה מרטה שלבים בתהליך מחיקת עברה היהודי והתקרבותה לנצרות. בתחילה שימשה הדת הנוצרית תפאורה מהימנה לזהות הבדויה, שעתידה הייתה להצילה. עם הזמן, הפכה זהות זו עבור מרטה לעוגן של ביטחון ולדרך חיים.
כבר עם בואה לוורשה הלכה מרטה לכנסייה עם יתר בני משפחת המצילים. כדי להראות את מסירותה לדת הנוצרית, היא בחרה ללכת על ברכיה עד למזבח. בהמשך, במהלך שהותה בבית משפחת שולץ מרטה מחליטה לדבוק במשפחה זו, לעזוב את היהדות ואף לדבר בגנות היהודים כדרך ילדי הרחוב סביבה, כפי שציינו בפירוט בעמוד 18 לעיל. שיאו של התהליך יהיה במפגש המתקיים לאחר המלחמה עם בואו של סבהּ אליה. היא מתכחשת לו ומסרבת לקבל אותו.
בספר בת כזאת רצינו קיימים ארבעה פרקים המלמדים על התהליך הקשה והארוך של החזרה לחיק היהדות והסרת זהותה הבדויה של מרטה.[9] מרטה, כילדים יהודים רבים, סירבה בכל תוקף להכיר בעברה היהודי ולנטוש את הדת הנוצרית ששימשה עבורה עוגן של ביטחון במשך השנתיים שבהן חיה בוורשה בבית משפחת שולץ. גברת צ'פלינסקה הבינה, ובכך גדולתה הרבה, שמרטה ניתנה לה למשמרת בלבד, שיתפה פעולה עם הסב ובתחבולה החזירה אותה לעם היהודי. מרטה מצאה את עצמה בבית יתומים יהודי והתקשתה להגדיר את זהותה, אולם ידעה להעריך את הפנים האנושיות שליוו אותה שם ושנתנו לה תחושה של בית:
"אני?", לרגע שוב התבלבלתי. "אני מוורשה... אני מצ'ורטקוב... לא, אני מוורשה".[10]השניוּת המבלבלת שמרטה ניצבה עתה מולה ללא הגנות מעידה, מחד גיסא, על כעסה של מרטה כמי שאינה יודעת לגמרי מי היא, ומאידך גיסא על הבנת האבדן של חייה הקודמים בצ'ורטקוב ושל חייה החדשים בוורשה. שהרי מרטה שרדה את תקופת המלחמה בוורשה באמצעות משחק של דמות שהמציאו עבורה בתחילה ושהיא פיתחה בהמשך. בעולם הזה הפכו בני משפחת שולץ וגברת צ'פלינסקה, האומנת, לעוגן של ביטחון, שאותו חיפשה מרטה בשנתיים שחיה בביתם בתוך עולם של תוהו ובוהו. עתה, בבית היתומים, היא מצאה עצמה חשופה לחלוטין, וללא האומנת צ'פלינסקה שתבוא לעזרתה. מנהלת בית היתומים הבינה ככל הנראה את שהתרחש בראשה ובחרה להתקרב אליה דרך הנושא הקרוב ביותר ללבה, הלימודים. בבית היתומים מצאה מרטה את מקומה: היא רכשה חברות, היא למדה, עזרה לילדות שהבדידות הקשתה עליהן וחזרה להיות ילדה באמצעות מעשי קונדס. דרך היכרות עם סיפורי שואה שונים שאליהם נחשפה בבית היתומים היא הבינה שהסיפור שלה היה קל יחסית לסיפורי שואה אחרים, כי היא הייתה מוגנת. אולם קנאתה בילדות שאמותיהן ניצלו מעידה על בדידות רבה ועל הקשיים בבניית חיים לאחר המלחמה.
בסופו של התהליך הלכה מרטה והתקרבה לרעיון הציוני ולזהותה היהודית, וזאת מבלי לוותר על שמה הפולני שנתן לה תחושת ביטחון במשך מחצית חייה תחת הכיבוש הגרמני. לפנינו תהליך שיש להתעכב עליו בעת השיחות עם התלמידים, כדי שיוכלו להבין את משמעות החזרה לחיים ואת העובדה שעבור ילדים שחיו בזהות שאולה החזרה לחיק היהדות הייתה דבר מורכב וכמעט בלתי אפשרי.
בבית הילדים שמענו בפעם הראשונה על ארץ ישראל ולמדתי על גיבורי ישראל כמו יהודה המכבי והחשמונאים, דוד המלך, גדעון ושמשון [...] שם שמעתי על הקיבוץ ועל החלום הגדול להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. עם הזמן התרגלתי גם לרעיון שאני יהודייה וגם לרעיון שאני וחברותיי נגיע לארץ ישראל. אבל עדיין היה שמי קרישיה.[11]
הבחירה שבחרו בבית היתומים לעסוק בסיפורם של גיבורי ישראל המיתולוגיים, דוגמת דוד המלך ושמשון, נועדה לחזק את הזהות היהודית מתוך הבנה ששום סיפור היסטורי אחר בעל ממד של חולשה לא יצליח בכך.
בלילה חורפי אחד של שנת 1946 עזבה מרטה את פולין לצמיתות לכיוון ארץ ישראל, במסגרת תנועת הבריחה. הפרק העוסק בכך, בדרך לארץ ישראל, הוא פרק היסטורי בעיקרו שמתאר, דרך עיניה של מרטה ובלשון המתאימה לילדי כיתות ה–ו, את הנושאים המרכזיים לנושא, החל בתנועת הבריחה, דרך מחנות העקורים וכלה בהעפלה לארץ ובקשיים שניצבו בפני ניצולי השואה בדרכם אליה. ניתן להרחיב ולהעמיק את הלימוד על נושאים אלה בהתאם לרמת הכיתה ולזמן המוקצב ללימוד יחידה זו.
פרק זה מחזיר את מרטה, כמו גם את יתר חברותיה, בחזרה לעולם של סכנות ופחדים, אולם עתה ישנם עוגנים חדשים שעוזרים להן להתגבר.
הבנות אינן לבד, הן עוברות את המסע כשהן יחד ומגובשות, ועליהן שומרים צעירים יהודים שחלקם דוברי פולנית וחלקם דוברי יידיש – הבנתי שהם באו לעזור לנו ונרגעתי.[12]
במחנה העקורים מרטה פוגשת את סבהּ ואת יהודית דודתה כשהיא מפויסת יותר ומסוגלת לקבל אותם כמשפחה:
סבא נראה הרבה יותר טוב. הוא שאל לשלומי והתעניין כיצד אני מסתדרת עם חברותיי. וכשדודתי יהודית חיבקה אותי, חשבתי על אמא, על היוזמה והתושייה שלה שהצילו את יהודית. טיילנו והצטלמנו ובערב נפרדתי מהם ושבתי אל חברותיי בבית הילדים.[13]
מרטה בוחרת לעבור את המסע הקשה בדרך לארץ ישראל עם חברותיה שמשמשות לה בית ומשפחה, אולם היא אינה מתכחשת עוד לסבהּ ולדודתה, שיחסיה עמם ידעו טלטלות לאחר השחרור, ואשר דרכם מתוודעים התלמידים למושגים "העפלה" ו"גירוש לקפריסין".
בפרקים הבאים והאחרונים של הספר אנו עדים לסיפור חייה של מרטה בארץ. תחילה בכפר הילדים החקלאי במגדיאל, ולבסוף בעיר רחובות, כבעלת משפחה. סיפור התאקלמותה בארץ לא היה קל – מרטה עברה תהליך מורכב של שיקום שבמהלכו היא הסירה את שארית זהותה הקודמת שעה שהציגה עצמה ביום הראשון ללימודים בבית הספר כמרטה וינטר. מרטה מעידה על עצמה שהאקלים החם, הבדלי השפה והמנטליות, הבדידות ויחסה המשפיל והמעליב של מדריכתה בארץ הם שהקשו עליה את תהליך ההסתגלות לארץ.[14]
חשוב לנתח עם התלמידים פרקים אלה כדי שיבינו ש"קליטה" ו"שיקום" אינן מילים ריקות, והן טומנות בחובן קשיים רבים, משברים ופחדים. באמצעות פרקים אלה ניתן ללמד על יחסה של החברה הישראלית לניצולים: מצד אחד חוסר הבנה מהותי של הקשיים שמולם ניצבו העולים החדשים ולעתים אף התעמרות בהם – ולכך אנו עדים בסיפור התנהגותה של המדריכה שקיבלה את מרטה – ומצד שני הפנים האנושיות והחכמה של אחדים בחברה הישראלית שהיו קשובים לניצולים ופתחו בפניהם את ביתם ואת לבם, כפי שיעידו דבריה של מרטה על המדריך הנערץ יצחק קדמון ועל לייזר ופסיה שאימצו למעשה את מרטה – היא כינתה אותם "הורים", והם ראו בה בת –
כי בדיוק בת כזאת רצינו.[15]
מרטה ובעלה עמוס
בסופו של הסיפור אנו פוגשים ילדה עצמאית בעלת דעות מגובשות ויכולת עמידה על רצונותיה. מרטה ילדה סקרנית ולומדת היודעת להשתמש בידע שלה כדי להתקדם. היא מקימה משפחה, לומדת, עובדת ומתקדמת. בסיפור ראינו כיצד משפחתה – אמה, אביה, סבהּ וסבתהּ – והמשפחה שהצילה אותה, ובעיקר גברת צ'פלינסקה, האומנת, העניקו לה את הכוחות להמשיך ולהתקדם. עם זאת, העצב על האבדן מלווה גם את סיום סיפורה של מרטה: היא מסרבת לחגוג את יום ההולדת שלה כמו שהייתה חוגגת עם אמה, שעדיין חסרה לה מאוד. חגיגת יום ההולדת האחרונה שלה סימנה עבורה את סופו של העולם הקודם שלה. שמלת יום ההולדת הקטנה ממדותיה ליוותה אותה ביציאתה מן הגטו. אך מרטה מצאה דרך אחרת לציין את יום הולדתה בלי לשכוח את האבדן –
והנה הגיע יום ההולדת שלי, ופסיה הציעה שנכין לי חגיגה קטנה עם עוגה ונרות. סירבתי מיד. "אמא שלי איננה, ואין טעם שאחגוג יום הולדת", הסברתי. "אז יש לי הצעה אחרת", אמרה פסיה, "את ואני נסע לתל אביב, נטייל ונאכל גלידה". וכך עשינו.[16]
מרטה הגשימה את חלומה ללמוד וסיימה בהצלחה את לימודיה בבית ספר לאחיות. היא נישאה לעמוס גורן, יליד הארץ, וילדה שלושה ילדים. היא עוסקת כל חייה בהנצחת משפחתה ובהנצחת סיפור השואה: היא שוקדת על עבודת הדוקטורט שלה בנושא קהילת צ'ורטקוב, היא מדריכה משלחות נוער לפולין, ואף הקימה מצבה לזכרם של בני קהילת צ'ורטקוב ב"יער השחור" שבו מצאו רבים מהם את מותם. מציליה של קרישיה גריניביץ, הלוא היא מרטה וינטר, הוכרו כחסידי אומות העולם, ושמם חקוק בגן חסידי אומות העולם שביד ושם.
ניתן לסיכום לחזור למושגים בסיסיים שחזרו בספר – לרשום אותם על בריסטולים או על הלוח ולבדוק עם התלמידים את משמעותם המשתנה, לדוגמה: משפחה, חברות, עזרה, להיות יהודי, חינוך, ביטחון ועוד.
בית הכנסת של הרבי מצ'ורטקוב (הרב משה דוד פרידמן וצאצאיו)
בבית הכנסת הגדול בעיר, "השיל" (אוסף משפחת דג)
מרכז העיר, הבאזאר
באזאר מייסקי
באזאר
רינק – שוק, רחוב שהקיף את מרכז העיר מ-4 צידיו
הבית של משפחת שטרנשוס-וינטר (מרטה)
צ'ורטקוב, מראה העיר
צ'ורטקוב, מראה האזור העתיק
העיר ונהר הסרט
נהר סרט בעיר
בית משפחת סטרומינסקי ברחוב קוליובה, הבית העתיק ביותר בעיר
בנין העיריה
גמניסיה פולנית (סמוך לבנין העיריה)
